סליחה שנאלמנו. אחרי הביקור המרגש והפרידה הדרמטית אנחנו מתחילים לחוות מצב המדמה שגרה. חיכיתי שיאספו מספיק חריגות קטנות מהשגרה שיצדיקו דיווח.
את העץ שהתמוטט לגינה של השכנים זוכרים? השכנה צילמה כדי להראות לחברים בפייסבוק.
ומהזוית שלנו
אז בא המומחה לעצים, בעט קצת בעץ וקבע שצמח מטפס הוא זה שהרג את העץ ושאין סכנה לשאר העצים. אחר כך התקשרתי לעירייה לשאול אולי במקרה יש להם שירות סילוק עצים. לא אין אבל טוב שהתקשרתי כי צריך להגיש בקשה מיוחדת לפנות את העץ. כבר ידעתי שכל מי שרוצה להוריד עץ שקוטרו מעל 10 ס"מ צריך להגיש בקשה, גם כי באופן כללי אוהבים כאן עצים וגם כי יש כאן כמה עצים בעלי משמעות רוחנית לfirst nations (האינדיאנים), אבל עץ שנפל על דעת עצמו? פקידת העצים הבטיחה לי שזו רק פורמליות ושאין מצב שלא יאשרו את הבקשה. הורדתי את הטופס מהאתר של העירייה, מדדתי את העץ, ציירתי ציור יפה של הגינה ואפי כיתת רגליו להעירייה לקבל את השטמפה המיוחלת.
חברת סילוק העצים נתנה לנו הצעת מחיר יפה שגרמה לאפי לשקול לקחת את העניינים לידיים ולשכור משור חשמלי רב עוצמה. אלא שהמחשבה על אפי (אני מחליפה נורות בבית) מנופף משור חשמלי הכניסה אותי לסרטי אימה מדממים. לשמחתי הרבה אחרי שראינו כמה סרטוני "איך לנסר עץ בלי להוריד לעצמך רגל" ביוטיוב הוא ירד מהעץ.
שני מסלקי העצים הגיעו במשאית גדולה,מצויידים במשורים אימתניים ומעין מגרסת עצים גאונית שמתחברת למשאית והופכת את העץ לנסורת במקום. את הגזע חתכו לבולים והשאירו אותם לשכנים שרצו בשביל האח המבוערת. מגיע להם. באותה הזדמנות ביקשנו גם שינסרו את הענפים הנמוכים של העצים הנותרים כדי שתגיע יותר שמש לגינת הירקות העתידית שלי ועל הדרך קיבלנו בונוס - מקום מושלם לתליית ערסל.
מזג האויר הולך ומשתפר. עד כדי כך שבאחד מימי השמש נערכה מלחמת מים ברחוב שלנו. הילדים גויסו לטובת המחנה של הבית ממול שכלל כ-10 ילדים חמושים ברובים, דליים, בלונים וצינור גינה, לשלי נתנו מטרייה להגנה מפני הממטרים. מחנה האויב (השכנים מצד ימין) כלל שלוש בנות בגילאי ה12 עטויות ביקיני, רכובות על סקייטבורד. שלב החימוש וגיבוש האסטרטגיה לקח הרבה זמן אבל כשסוף סוף התחיל הקרב, היה רטוב. אני חושבת שהפסדנו.
עוד יום של שמש בפלייגראונד
ועכשיו תופים בבקשה... אני גאה להציג את גור סופרסטאר!!! הפתקים הצהובים הללו מחולקים כל שבוע למצטייני בית הספר, לאו דווקא בתחום האקדמי. ביום שישי אוספים את הפתקים ונערכת הגרלה. הזוכים המאושרים בוחרים פרס מקופסא "ענקית". את הפתק בתמונה הוא קיבל בשבוע שעבר על התנהגות טובה וקריאה מרשימה, היום הוא הביא בגאווה עוד פתק צהוב שהיה כתוב עליו "for using manners in line-up". חקירה קצרה העלתה שהילד למד סוף סוף לעמוד יפה בתור. אתם צריכים להבין שהעמידה בתור הועלתה כאן לדרגת אומנות (לפעמים נראה לי שהם שמחים כשיש תור) אני רואה בפתק הקטן הזה צעד גדול בחינוכנו מחדש.
ב"גן של שלי" גילתה לנו אחת האמהות שיש עוד משחקיה נחמדה בבית הספר הצרפתי הקרוב לביתנו. בבריטיש קולומביה, מתגוררים לא מעט דוברי צרפתית שמקורם במחוז quebec שבצידה השני של קנדה. כיאה לצרפתים גאים הם עושים מאמצים לשמר לילדיהם את השפה הצרפתית וכך יוצא שיש כאן לא מעט בתי ספר צרפתיים וגם תכניות french immersion (לומדים בבית ספר סטנדרטי אבל בצרפתית). בקיצור יום אחד ויתרנו על הגן של שלי, הצצנו למשחקיה ב-ecole du bios-joli ונפגענו. מיד הכתרנו אותה "גן צרפתית". המתכונת יותר מובנית מה"גן של שלי". יש גננת שמובילה פעילויות ועושה הצגות (בצרפתית כמובן) והאוירה יותר אינטימית. הצרפתית שמתנגנת ברקע עושה נעים ושברי המשפטים שאני מצליחה להבין מזכירים לי את גן הצרפתית שלי מגיל חמש. האמהות מדברות בינהן באנגלית, לחלק יש ילדים שלומדים בבית הספר וחלק כמונו סתם תופסים טרמפ. הקט'ץ היחיד הוא קולינרי. כל הילדים אוכלים ביחד snack שבית הספר מספק. ביום שבאנו הגישו קרקרים תותים ומלון. בגן של שלי לא כולם אכלו באותו הזמן אז עם ילד אחד-שניים עם עוגייה יכולנו להתמודד אבל עם 6 שמנשנשים קרקרים במקהלה... היא תקעה מבט מזועזע בפריכיות האורז שהבאתי לה ופרצה בצרחות אימים. נתתי לה לנשנש גלוטן. למחרת באתי מצויידת בקרקרים נטולי גלוטן. הפתעה! הפעילות להיום אפיית מאפינס אוכמניות. התבאסתי קשות. למרבה המזל לקח הרבה זמן להכין ולאפות את המאפינס וכשעמדנו ללכת הן היו עוד חמות מדי, היא קיבלה את הקרקרים כתחליף זמני ובהמשך שכחה מהמאפינס.
ועוד בענייני אפייה קבלו את עוגת היומולדת של הנסיכה שדווקא ביקשה עוגת פייה. מה ההבדל בין נסיכה לפייה? הכנפיים כמובן. עד שהצלחתי להדביק אותן לגבה המסוכר פרחה נשמתי. הנסיכה האמיתית עזרה להדביק את הפרחים.
בחרנו לחגוג בחוף spanish bank. החגיגות החלו על הדשא, הדלקנו נרות וביתרנו את גופתה של הפייה המעולפת (נשכבה מהחום) לא לפני מכירה פומבית סוערת של איבריה. שלי קיבלה זכות ראשונים ובחרה לערוף ולבלוע את ראשה.
אחרי קרב מקלות בדשא עברנו לחול הרך עם כלים תואמים לפתוח רשמית את עונת החופים. לפרקים היה מספיק חם כדי להוריד חולצה. בחופי ונקובר פזורים (בסדר מופתי) גזעי עצים גדולים מעיין מקומות חנייה לאנשים. הם מספקים משענת נוחה לגב ודי מייתרים את כסאות הים. בחורף העיריה מאחסנת אותם פן ישטפו למים ומוציאה חזרה בקיץ.
ולסיום גבירותיי וגבירותיי - פועלי זבל בטוואסן - מי צריך צ'יפנדייל?
נשיקות יקרים
