היום הגדול הגיע ואנחנו הגענו אליו עם הלשון בחוץ. בימים האחרונים פינטזנו רבות על הרגע שנשב כבר במטוס. מי ידע שלארוז בית שלם יכול להיות כל כך מעייף? (אני אבל העדפתי להדחיק). הודות לחמותי המדהימה בעצם ארזנו רק רבע בית. את השאר היא תארוז ותוביל אחר כך.
בסופו של תהליך מגדל המזוודות והצ'ימידנים שהיתמר היכן שפעם היתה פינת האוכל שלנו יכל בקלות לכלכל, ולשעשע כפר פליטים קטן. היינו צריכים 4 מכוניות כדי לשנע את עצמנו ואת כבודתנו אל השדה. מזל שהמשפחה שלנו לא ויתרה על הפרידה המסורתית, שופעת הדמעות לקול רעם מנועי המטוס. למען האמת ספתא לאה וסבא מיקי תכננו לברוח לחופשה מוקדם כדי להמנע מהמעמד המאיים אבל לא יצא להם, ולמרות החשש הפרידה היתה עניינית ושמחה עד כמה שניתן. חוץ מכמה דמעות בזוית העין לא נרשמו יבבות ונהרות נזלת. נראה שכל אחד כבר יבב מספיק בזמנו הפרטי. ספתא לאה למשל השאירה שלולית דמעות על הקרטיבים בסופר, כשירד לה האסימון שלא יהיה מי שילקלק אותם.
אז עלינו על המטוס, ומכיוון שלא הושיבו את כולנו ביחד התחלקנו לבנים ובנות. פרשתי לשלי את השמיכה הפרוותית שלה והכרית הקטנה שלה על הרצפה לרגלי המושבים. כנראה שהריח המוכר והטרטור מרצפת המטוס עשו את שלהם כי 3 דקות אחרי שעזבנו את הקרקע היא כבר חרפה בשלווה ולא זזה במשך 10 שעות (זו לא טעות בהקלדה). אפי עשה בדיעבד עסקה פחות טובה והתמודד בגבורה עם הבנים הנרגשים שבקושי עצמו עין.
כשהגענו לאטלנטה אחרי 14 שעות טיסה, עמדה בפנינו משימה מונומנטלית שכללה איסוף של כל מזוודותינו וצ'ימידנינו ( 10 פלוס הקטנים שהעלינו איתנו למטוס) הליכה איתם כברת דרך למסוע המזוודות של טיסת הקונקשן לוושינטון ואז ריצה מטורפת כדי להספיק בזמן לטיסה, בשדה תעופה הומה אדם ועגלות. 66% מהילדים שלנו בשלב הזה כבר מיצו את ההתרגשות ועברו לתלונות ויללות. מה אני אגיד, זה לא היה PRETTY. רצנו, התנשפנו, הרמנו, העמסנו, הזענו, צעקנו, דחפנו בכל הכח, קיללנו (בשקט) והשארנו פצועים בשטח. העגלה של שלי לא הגיעה וחישוב מהיר הראה שאם נחכה לה נפספס את הטיסה. השארנו אותה בלי לדעת מה יעלה בגורלה ורצנו כאחוזי אמוק עם שלי בידיים לשער הרחוק ביותר בהסטוריה של שדות התעופה כדי לגלות.. שהטיסה שלנו DEPARTED. היו לנו שעתיים להעביר עד הטיסה הבאה, הוצאנו את התותחים הכבדים, תפוצ'יפס.
הטיסה מאטלנטה לוושינגטון קצרה מאד, בערך כמו הטיסה מתל אביב לאילת. כשיצאנו אל האויר הוושינגטוני גם הרגשנו כאילו נחתנו באילת. 38 מעלות פלוס הלחות של תל אביב, כאשר מדי פעם וללא כל אזהרה מתחיל לרדת מבול גשם, ברד ושאר ירקות. בקיצור, מזג אוויר פסיכי לגמרי.
קווין הגיע בסוף, שופע התנצלויות סטייל אמריקה. הכל נשכח ונסלח למראהו המלבב של מוריס. קיבלנו את המפתחות, מיסמכולוגיה והוראות זריזות לתפעול שפע הפעלולים של מוריס המוכשר. תקתקנו את כתובת המלון בGPS וריחפנו אליו בקלילות כמו על מרבד קסמים. במלון קיבלנו שדרוג לחדר גדול ומרווח, חיברנו את המיטות למיטה אחת גדולה והשמחה היתה רבה. כך משכנו את הילדים טרוטי עיניים עד 6 בערב. מזל שסחבנו איתנו שימורים של טונה וגרגרי חומוס. הוספנו להם סלט עוף שמצאנו במלון. לאף אחד לא היה כח לצאת לחפש אוכל.
הילדים קפצו מהמיטות ברבע לחמש בבוקר, העסיקו את עצמם עם מכונת הקרח של המלון ובהו בערוץ הילדים המקומי המזעזע שמשדר את הסרטים המצויירים המטופשים, המגעילים, והאלימים שראיתי מימיי. אני מקווה ששלושת הימים הללו לא יותירו צלקות בנפשותיהם הרכות.
כשהשעה נהייתה יותר סבירה יצאנו לחפש אוכל. כל אחד שמבין משהו בילדים יודע שכשהם רעבים הם לא נחמדים. עצרנו בסופרמקט בשם TRADER JOE כמו טבע מרקט על ספידים. יכולתי לעבור לגור שם רק בשביל הקפה האורגני המעולה בחינם, וחבילה ענקית של תותים אורגניים ב11 ש"ח. גם עם כל הבריאות הזאת מבסביב לקח לנו המון זמן לבחור בפינצטה את הדברים שהם ללא גלוטן, ללא שמנים צמחיים וללא סויה. למי שלא כל כך מכיר אותנו, אנחנו קצת מאד בעיתיים באוכל, ואומר משתדלים לאכול אורגני ופלאו. על קצה המזלג אוכלים בעיקר בשר ודגים (רצוי שמנים), ביצים, גבינות (שוב שמנות), חמאה, ירקות, אגוזים וגרעינים, מעט פירות, הילדים אוכלים גם קינואה ואורז. ה"רעים" הם דגנים (בעיקר גלוטניים), שמנים צמחיים (חוץ מזית וקוקוס), סויה וסוכרים בקיצור כל מה שהאדם הקדמון לא חלם להכניס לפיו. מי שרוצה לדעת יותר על הדיאטה הפלאוליטית מוזמן לבלוג המצויין של אבא שליאז עשינו V על האוכל ויצאנו לכבוש את וושינגטון הבירה. בMUSEUM OF AMERICAN HISTORY אפשר להעביר בקלות יומיים והכניסה חינם לגמרי. התערוכות מושקעות, מושכות ואינטראקטיביות מאד, הילדים נהנו מאגף הרכבות והאוניות ואיתי אהב גם את אגף המלחמות שארה"ב השתתפה בהן.
עם כל הרצון לכבוש וכל זה, הג'ט לג והחום התגברו עלינו וברחנו חזרה למלון. כשהגענו אפי גרר את הילדים חצי ישנים לבריכה כדי למשוך אותם כמה שיותר.
הבוקר קמנו ב5. בקצב הזה יקח שבוע עד שנקום בשעה אנושית. היום מוקדש לסידורים. מוריס הובל אחר כבוד למוסך כדי שתותקן בו מערכת גרירה שתאפשר לו לסחוב את ג'וליאן. כבר הודיעו לנו שזה לא יגמר ביום ושהבחור היחיד שמוכשר להרכיב את אחת מהקופוננטות במערכת בדיוק יצא לחופשה של שבוע. בירור קצר במוסך השכן העלה שהם כנראה לא ששים להרכיב את החלק הנ"ל כי הוא שולט בברקסים של הטריילר והם מפחדים מתביעות. בינתיים הזמנו את המלון לעוד יומיים עד שנחליט מה עושים. מזל שיש HOTWIRE. את המלון שלנו מצאנו שם ב40% מהמחיר הרגיל. הרעיון, למי שלא מכיר, שהמחיר ברצפה אבל לא מגלים את שם המלון עד אחרי ההזמנה (ואין חרטות). אממה, הם נותנים את הדירוג שהמלון קיבל באתר TRIPADVISOR ואת רשימת המתקנים (בריכה, מסעדה וכו.). מה עושה ישראלית תכמנית? פותחת TRIPADVISOR ועושה פילטור לפי הפרמטרים הנ"ל. ברוב המקרים הרשימה מצטמצמת ל1-2. פרסטו! המלון שרצית במחיר פיצוץ.
ואיפה שיש ינג יש גם יאנג. קיבלנו את העגלה חזרה. התגעגענו אליה מאד.
מחר נבקר במוזאון AIR & SPACE יהיה אוורירי :)
זהו יקירי כל הכבוד שצלחתם עד כאן. מקווה שהפוסטים הבאים יהפכו קלילים יותר וקצרים ככל שיתמעטו שיהוקי ההתחלה של המסע שלנו.
נשיבוקים רבים
