הפסדנו את הבית, מישהו גילה למציעים הקודמים שאנחנו זוממים לחטוף להם את הבית. במהלך סופשבוע הם הורידו דרסטית את המחיר המבוקש על הבית שלהם קיבלו שתי הצעות ומימשו את זכות הראשונים של ההצעה שלהם. באסה. תודה על החזקת האצבעות ההמונית, כנראה שזה לא היה הבית שלנו והוא עוד מחכה לנו אי שם.
נשיקות יקרים
יום חמישי, 20 בינואר 2011
בית קטן בערבה
יש אור במנהרת ההומלסיות שלנו. ביום שבת הלכנו לראות בתים. אחד מהם, בית קצת מוזר שקומתו הראשונה נבנתה ב1996 ועליה הונח בית עתיק לשימור בן 2 קומות מ1930 שנעקר ממקומו בעיר השכנה. מלכתחילה לא היו לנו ציפיות לגביו, אבל בגלל מיקומו הנכון בשכונה הנכונה החלטנו להעיף מבט בכל זאת. השארתי את אפי והילדים באוטו וזיפזפתי במהירות בין החדרים. היה לו הרבה קסם ביתי חמים וגינה נהדרת אבל מיד הגעתי למסקנה הידועה מראש שהוא יותר מדי גדול ובעל יותר מדי קומות בשבילנו (אנחנו לא אוהבים מדרגות). בשם הנימוס לקחתי מהמתווכת תכנית של הבית עם שרטוט של החדרים. חזרה בבית בעודי עוברת על הפרסומים של דירות להשכרה, דינג! נדלקה נורה מעל לראש שלי. שני החלקים של הבית נפרדים לחלוטין עם כניסות נפרדות, למה למשל שלא נגור למטה ונשכיר את הלמעלה, ככה נקבל את הבית החד קומתי בשכונה הנחשקת כולל עזרה נכבדת בתשלום המשכנתא. גם זכרתי במעומעם שהמתווכת אמרה לי בדרך החוצה שאפשר להוסיף לבית עוד 20 מר'. לקחתי את התכניות והתחלתי לשרטט במרץ.
תמונות של הבית להנאתכם. (הסלון הצהוב והשירותים מהלמטה)
טלפון לקרי וצ'יק צ'ק מצאנו את עצמנו חזרה בבית הפעם עם קבלן שאישר שהתכניות להגדיל את החלק התחתון אפשריות ונתן הצעת מחיר. כדי לקלקל את השמחה, המתווכת שלהם הודיעה לנו שכבר הוצעה הצעה על הבית שתלויה בכך שהמציעים ימכרו את הבית שלהם (Pending sale). לדבריה הסיכוי שימכרו אותו קטן כי הוא על כביש ראשי, הם רוצים יותר מדי בלה בלה בלה. בתכל'ס זה אומר שאם תתקבל ההצעה שלנו נצטרך לתת להם 48 שעות להחליט אם הם מוותרים על הבית או קונים אותו למרות שעדיין לא מכרו את שלהם.
למרות הביאוס הקטן הזה החלטנו לחתום על הצעה רשמית, 50000 פחות מהמחיר המבוקש. 24 שעות מורטות עצבים אחר כך הם חזרו עם 30000 יותר - החזרנו 10000 פחות - החזירו 8000 יותר - עשינו את פרצוף הפוקר הכי משכנע שלנו (שלא ממש הזיז לאף אחד כי הכל נעשה טלפונית דרך המתווכות) וסירבנו לזוז. הם עשו פוקר פייס משלהם וכולנו הלכנו לישון. למחרת בבוקר קיבלנו טלפון מקרי שהם מסכימים. שמחנו אבל עוד לא רקדנו ריקוד שמח (בגלל ההצעה השניה וכל זה). ההצעה שלנו לעומת זאת תלויה בבדיקת בית (house inspection) ובאישור מהעירייה שאפשר להוסיף את ה20 מ"ר שהמתווכת הבטיחה.
קרי ואני עם ההצעה במקדונלדס (יש משחקיה לילדים ואפשר לחתום בשקט יחסי)
הבוקר התייצבתי עם קרי בעירייה בעוד אפי משעשע את הילדים בספרייה העירונית. תוך דקה וחצי שלפו לנו את ההסטוריה וכל השרטוטים של הבית (והבתים השכנים), ועברו איתנו בסבלנות מדהימה על הכל. לקצר סיפור ארוך, אפשר להרחיב אבל יש צורך לעשות מדידות של השטח (survey) כדי לדעת אם אפשר להרחיב קדימה או רק אחורה. בנוסף מסתבר שהבית יושב באיזור בעל חשיבות ארכיאולוגית אז צריך אישור מארכיאולוג. בזמן ניפוח השכל (היעיל והאדיב) בעירייה הסתובב לו בבית הinspector. שלוש שעות מישש כל בלטה פתח כל דלת וסובב כל כפתור. כשהגענו הוא ערך לנו סיור בבית והצביע על הליקויים שמצא, הרוב דברים מינוריים או קשורים לתחזוקה שוטפת. למקרה שלא הקשבנו/הבנו, קיבלנו גם קלסר עצום מימדים ובו מסודרים הממצאים לפרטי פרטים עם הסברים והמלצות לתיקון מקוטלגים לפי דחיפות. גם עליו הוא עבר איתנו. תענוג.
הילדים בספריה העירונית
השלב הבא לקבל את אישור הארכיאולוג (קרי מטפלת בזה תודה לאל) ואז נחזיר את הכדור לחבר'ה עם ההצעה הקודמת. עוד שבוע בדיוק נדע סופית. תחזיקו אצבעות, גם ברגליים.
אם שרדתם עד עכשיו ואתם לא ההורים שלנו, כל הכבוד. אכן סיפור מהאחוריים.
מה עוד יש לנו לחדש לכם?
גור ואנוכי התכסחנו במספרה. נמאס לי סופית מההתעסקות בשיער שלי, מקליפסים, וגומיות. בעיקר נמאס לי מהשיעבוד לצביעות החודשיות. החלטתי להאפיר בגאון. כבר חודשים שאני מטפחת שורשים בסתר, והתספורת החדשה מוציאה אותם מהארון בגדול.
ולסיום מושית החיפושית שמצאה את דרכה לתוך ג'וליאן, מזל טוב?
נשיקות יקרים
תמונות של הבית להנאתכם. (הסלון הצהוב והשירותים מהלמטה)
טלפון לקרי וצ'יק צ'ק מצאנו את עצמנו חזרה בבית הפעם עם קבלן שאישר שהתכניות להגדיל את החלק התחתון אפשריות ונתן הצעת מחיר. כדי לקלקל את השמחה, המתווכת שלהם הודיעה לנו שכבר הוצעה הצעה על הבית שתלויה בכך שהמציעים ימכרו את הבית שלהם (Pending sale). לדבריה הסיכוי שימכרו אותו קטן כי הוא על כביש ראשי, הם רוצים יותר מדי בלה בלה בלה. בתכל'ס זה אומר שאם תתקבל ההצעה שלנו נצטרך לתת להם 48 שעות להחליט אם הם מוותרים על הבית או קונים אותו למרות שעדיין לא מכרו את שלהם.
למרות הביאוס הקטן הזה החלטנו לחתום על הצעה רשמית, 50000 פחות מהמחיר המבוקש. 24 שעות מורטות עצבים אחר כך הם חזרו עם 30000 יותר - החזרנו 10000 פחות - החזירו 8000 יותר - עשינו את פרצוף הפוקר הכי משכנע שלנו (שלא ממש הזיז לאף אחד כי הכל נעשה טלפונית דרך המתווכות) וסירבנו לזוז. הם עשו פוקר פייס משלהם וכולנו הלכנו לישון. למחרת בבוקר קיבלנו טלפון מקרי שהם מסכימים. שמחנו אבל עוד לא רקדנו ריקוד שמח (בגלל ההצעה השניה וכל זה). ההצעה שלנו לעומת זאת תלויה בבדיקת בית (house inspection) ובאישור מהעירייה שאפשר להוסיף את ה20 מ"ר שהמתווכת הבטיחה.
קרי ואני עם ההצעה במקדונלדס (יש משחקיה לילדים ואפשר לחתום בשקט יחסי)
הבוקר התייצבתי עם קרי בעירייה בעוד אפי משעשע את הילדים בספרייה העירונית. תוך דקה וחצי שלפו לנו את ההסטוריה וכל השרטוטים של הבית (והבתים השכנים), ועברו איתנו בסבלנות מדהימה על הכל. לקצר סיפור ארוך, אפשר להרחיב אבל יש צורך לעשות מדידות של השטח (survey) כדי לדעת אם אפשר להרחיב קדימה או רק אחורה. בנוסף מסתבר שהבית יושב באיזור בעל חשיבות ארכיאולוגית אז צריך אישור מארכיאולוג. בזמן ניפוח השכל (היעיל והאדיב) בעירייה הסתובב לו בבית הinspector. שלוש שעות מישש כל בלטה פתח כל דלת וסובב כל כפתור. כשהגענו הוא ערך לנו סיור בבית והצביע על הליקויים שמצא, הרוב דברים מינוריים או קשורים לתחזוקה שוטפת. למקרה שלא הקשבנו/הבנו, קיבלנו גם קלסר עצום מימדים ובו מסודרים הממצאים לפרטי פרטים עם הסברים והמלצות לתיקון מקוטלגים לפי דחיפות. גם עליו הוא עבר איתנו. תענוג.
הילדים בספריה העירונית
השלב הבא לקבל את אישור הארכיאולוג (קרי מטפלת בזה תודה לאל) ואז נחזיר את הכדור לחבר'ה עם ההצעה הקודמת. עוד שבוע בדיוק נדע סופית. תחזיקו אצבעות, גם ברגליים.
אם שרדתם עד עכשיו ואתם לא ההורים שלנו, כל הכבוד. אכן סיפור מהאחוריים.
מה עוד יש לנו לחדש לכם?
גור ואנוכי התכסחנו במספרה. נמאס לי סופית מההתעסקות בשיער שלי, מקליפסים, וגומיות. בעיקר נמאס לי מהשיעבוד לצביעות החודשיות. החלטתי להאפיר בגאון. כבר חודשים שאני מטפחת שורשים בסתר, והתספורת החדשה מוציאה אותם מהארון בגדול.
ולסיום מושית החיפושית שמצאה את דרכה לתוך ג'וליאן, מזל טוב?
נשיקות יקרים
יום שישי, 14 בינואר 2011
הומלס
הצעתנו לא עברה את מחסום המתווכת.
נסיונותנו להשכיר דירה לעומת זאת לימדו אותנו כמה דברים חשובים.
1) בבואכם לשכור דירה אל תסגירו שאתם מחפשים לקנות בית. בעלת הדירה תבין שאתם שוכרים לטווח קצר ותעדיף על פניכם שוכרים לטווח ארוך. החוק בקנדה הוא לטובת השוכר. גם אם החוזה לשנה אפשר לתת חודש הודעה מראש ולצאת. משך החוזה רק מבטיח שהמשכיר לא יעלה את השכ"ד.
2) אם יש לכם 3 ילדים אל תתפלאו שאף אחד לא רוצה אתכם בדירה מתחתיו, מעליו ומצדדיו. בעלי הדירות כאן לא כל כך יודעים איך לאכול משפחה בת 5 נפשות. משפחה ממוצעת כאן עושה 1.5 ילדים וסוגרת את הבסטה. בנוסף יש כאן קונצנזוס שכל צאצא, לא משנה כמה זעיר, צריך חדר משלו. מאחר והם עם נורא מנומס הם פשוט אומרים it's too small for you. כל נסיון לשכנע אותם שדירת שני חדרי שינה מספיק גדולה לכם, יעלו בתוהו.
3) כדי לסגור כאן דירה להשכרה יש צורך בכישורי ליקוק מפותחים. זה הולך ככה - בעל הדירה מפרסם מודעה, לכל מי שמתקשר הוא נותן יום ושעה בו מתקיים open house. כל השוכרים הפוטנציאלים מגיעים באותו הזמן והעסק מהר מאד הופך לתחרות הלשון הארוכה. בפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה חשבתי שהגעתי בטעות למסיבת קוקטייל. אף אחד משנינו לא התברך בלשון ארוכה, טוב בסדר, אנחנו ממש גרועים בזה. בנוסף כל אחד מבאי המסיבה ממלא טופס בו הוא מציין במה הוא עוסק ומספק רשימת ממליצים. מיותר לציין שעיסוק: מהגרים חדשים ומר גוטמן, בעל הדירה מרמת גן לא תורמים כאן.
4) אם אתם חושבים לחנות טריילר ענק בחצר, תשכחו מזה. ברחוב ליד הבית, תשכחו ששכחתם.
5) כשבעל דירה נשמע קוקו בטלפון/מייל הוא כנראה קוקו. התעלמתי מהסימנים המקדימים כי מאד רציתי את הדירה אבל אחרי שיחה קצרה נהיה ברור שהגברת הפיליפינית החביבה לא תשקוט עד שתצליח להמיר את דתנו, המהגרים מה"holy land" לקתוליות. היא כבר שמרה לנו ספסל בכנסיה ורשמה את ילדינו לבית ספר קתולי "sacred heart" הקרוב. על הדרך היא ציינה שאולי נרצה לעבוד איתה בעסק הפירמידה שלה, ושהיא חולת נקיון שגרשה את הדיירת הקודמת בבושת פנים כי זו קנתה יותר מדי רהיטים ועשתה שריטה קטנה על הרצפה. לקינוח היא ציינה שתרצה מאיתנו פיקדון כפול (חודש שכ"ד), במזומן, שאפשר לשכוח ממנו במקרה ונגורש גם אנחנו. ברחנו כל עוד נפשנו.
נשארה לנו עוד אפשרות אחת שהשארנו לסוף, לחנות את ג'וליאן אצל כרמן, בעלת הדירה מסעיף מספר אחד (תמורת תשלום סמלי) ולברר אם הדירה החשוכה והמדכאת מלפני שבועיים עוד פנוייה.
בבית הספר המיועד מחכים לנו שנסיים להתבחבש (צריך חוזה שכירות כדי לרשום לבי"ס)
בצד החיובי, שוק הבתים למכירה מתחיל להתעורר מתרדמת החורף, וביום שבת אנחנו הולכים להסתובב עם Keri כדי להתעדכן בהיצע.
ובין ליקוק לסירוב עשינו גם כיף.
וונקובר התברכה בשלושה הרים Grouse, Seymour וCypress כולם מושלגים ויפים עם מסלולי סקי ושלל אטרקציות חורפיות. רוב התושבים כאן מחזיקים במנוי להר זה או אחר וקרב ניתש בין המחנות על איזה הר הכי משובח. חברנו משתייכים לחבורת Grouse וכנראה שנצטרף אליהם כשיהיה לנו איפה לאחסן את הציוד. אפי כבר היה קונה לולא אולטימטום תקיף - כל עוד אנחנו גרים בג'וליאן, זה או אני או 5 זוגות סקי ומגפיים (4 בלעדיי).
בכל מקרה מצאנו דרך להנות מהשלג גם ללא ציוד. עלינו להר Seymour שמציע חוץ מסקי גם נוף מ-ע-ל-ף מסלולים לאבובי שלג - פנימית מנופחת עם ידיות שטסה במורד המסלול במהירות בעוד הרוכב משתדל בכל כוחו לא לעוף ממנה. אפי ואיתי השתעשעו איתם בעוד גור, שלי ואנוכי עשינו "Tobogganing"- מזחלות סטנדרטיות על מסלול דומה. בשל פיצול הכוחות יש תמונות רק מהאבובים. איתכם הסליחה. אנא דמיינו אותי מתעופפת מהמזחלת (חתיכת פלסטיק עם ידיות) עם שני הקטנים עלי, בעוד שלג נדחס לנו למקומות שלא ידענו שקיימים. שלי אהבה מאד, גור הרבה פחות.
העליה להר - פתאום נהיה לבן
חגגנו יומולדת לאיתי. היה עצוב לנו בלי המשפחה והחברים אבל שיר היומולדת, בביצוע שלישיית הזמר הפליאוליתי, שחיכה לנו במייל הדביק לנו חיוך ענק שלא נמחק כל היום. הזמנו את שני זוגות החברים שלנו למסעדה בשם הקצרצר Rocky mountain flatbread co. גדולתה בכך שהיא מציעה פיצה מצויינת ללא גלוטן (ועוד יותר מצויינת עם). הילדים הכינו בעצמם את הפיצה וליוו אותה לתנור הגדול. המבוגרים סתם טחנו פיצה. עוגה בדמות הארי פוטר וחבריו (וולדרמורט אויבו המושבע) עשתה לנו מתוק.
הלכנו גם לטייל ב Steveston עיירת דייגים יפה.
טיקה תוצרת שלי
נשיקות יקרים
נסיונותנו להשכיר דירה לעומת זאת לימדו אותנו כמה דברים חשובים.
1) בבואכם לשכור דירה אל תסגירו שאתם מחפשים לקנות בית. בעלת הדירה תבין שאתם שוכרים לטווח קצר ותעדיף על פניכם שוכרים לטווח ארוך. החוק בקנדה הוא לטובת השוכר. גם אם החוזה לשנה אפשר לתת חודש הודעה מראש ולצאת. משך החוזה רק מבטיח שהמשכיר לא יעלה את השכ"ד.
2) אם יש לכם 3 ילדים אל תתפלאו שאף אחד לא רוצה אתכם בדירה מתחתיו, מעליו ומצדדיו. בעלי הדירות כאן לא כל כך יודעים איך לאכול משפחה בת 5 נפשות. משפחה ממוצעת כאן עושה 1.5 ילדים וסוגרת את הבסטה. בנוסף יש כאן קונצנזוס שכל צאצא, לא משנה כמה זעיר, צריך חדר משלו. מאחר והם עם נורא מנומס הם פשוט אומרים it's too small for you. כל נסיון לשכנע אותם שדירת שני חדרי שינה מספיק גדולה לכם, יעלו בתוהו.
3) כדי לסגור כאן דירה להשכרה יש צורך בכישורי ליקוק מפותחים. זה הולך ככה - בעל הדירה מפרסם מודעה, לכל מי שמתקשר הוא נותן יום ושעה בו מתקיים open house. כל השוכרים הפוטנציאלים מגיעים באותו הזמן והעסק מהר מאד הופך לתחרות הלשון הארוכה. בפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה חשבתי שהגעתי בטעות למסיבת קוקטייל. אף אחד משנינו לא התברך בלשון ארוכה, טוב בסדר, אנחנו ממש גרועים בזה. בנוסף כל אחד מבאי המסיבה ממלא טופס בו הוא מציין במה הוא עוסק ומספק רשימת ממליצים. מיותר לציין שעיסוק: מהגרים חדשים ומר גוטמן, בעל הדירה מרמת גן לא תורמים כאן.
4) אם אתם חושבים לחנות טריילר ענק בחצר, תשכחו מזה. ברחוב ליד הבית, תשכחו ששכחתם.
5) כשבעל דירה נשמע קוקו בטלפון/מייל הוא כנראה קוקו. התעלמתי מהסימנים המקדימים כי מאד רציתי את הדירה אבל אחרי שיחה קצרה נהיה ברור שהגברת הפיליפינית החביבה לא תשקוט עד שתצליח להמיר את דתנו, המהגרים מה"holy land" לקתוליות. היא כבר שמרה לנו ספסל בכנסיה ורשמה את ילדינו לבית ספר קתולי "sacred heart" הקרוב. על הדרך היא ציינה שאולי נרצה לעבוד איתה בעסק הפירמידה שלה, ושהיא חולת נקיון שגרשה את הדיירת הקודמת בבושת פנים כי זו קנתה יותר מדי רהיטים ועשתה שריטה קטנה על הרצפה. לקינוח היא ציינה שתרצה מאיתנו פיקדון כפול (חודש שכ"ד), במזומן, שאפשר לשכוח ממנו במקרה ונגורש גם אנחנו. ברחנו כל עוד נפשנו.
נשארה לנו עוד אפשרות אחת שהשארנו לסוף, לחנות את ג'וליאן אצל כרמן, בעלת הדירה מסעיף מספר אחד (תמורת תשלום סמלי) ולברר אם הדירה החשוכה והמדכאת מלפני שבועיים עוד פנוייה.
בבית הספר המיועד מחכים לנו שנסיים להתבחבש (צריך חוזה שכירות כדי לרשום לבי"ס)
בצד החיובי, שוק הבתים למכירה מתחיל להתעורר מתרדמת החורף, וביום שבת אנחנו הולכים להסתובב עם Keri כדי להתעדכן בהיצע.
ובין ליקוק לסירוב עשינו גם כיף.
וונקובר התברכה בשלושה הרים Grouse, Seymour וCypress כולם מושלגים ויפים עם מסלולי סקי ושלל אטרקציות חורפיות. רוב התושבים כאן מחזיקים במנוי להר זה או אחר וקרב ניתש בין המחנות על איזה הר הכי משובח. חברנו משתייכים לחבורת Grouse וכנראה שנצטרף אליהם כשיהיה לנו איפה לאחסן את הציוד. אפי כבר היה קונה לולא אולטימטום תקיף - כל עוד אנחנו גרים בג'וליאן, זה או אני או 5 זוגות סקי ומגפיים (4 בלעדיי).
בכל מקרה מצאנו דרך להנות מהשלג גם ללא ציוד. עלינו להר Seymour שמציע חוץ מסקי גם נוף מ-ע-ל-ף מסלולים לאבובי שלג - פנימית מנופחת עם ידיות שטסה במורד המסלול במהירות בעוד הרוכב משתדל בכל כוחו לא לעוף ממנה. אפי ואיתי השתעשעו איתם בעוד גור, שלי ואנוכי עשינו "Tobogganing"- מזחלות סטנדרטיות על מסלול דומה. בשל פיצול הכוחות יש תמונות רק מהאבובים. איתכם הסליחה. אנא דמיינו אותי מתעופפת מהמזחלת (חתיכת פלסטיק עם ידיות) עם שני הקטנים עלי, בעוד שלג נדחס לנו למקומות שלא ידענו שקיימים. שלי אהבה מאד, גור הרבה פחות.
העליה להר - פתאום נהיה לבן
חגגנו יומולדת לאיתי. היה עצוב לנו בלי המשפחה והחברים אבל שיר היומולדת, בביצוע שלישיית הזמר הפליאוליתי, שחיכה לנו במייל הדביק לנו חיוך ענק שלא נמחק כל היום. הזמנו את שני זוגות החברים שלנו למסעדה בשם הקצרצר Rocky mountain flatbread co. גדולתה בכך שהיא מציעה פיצה מצויינת ללא גלוטן (ועוד יותר מצויינת עם). הילדים הכינו בעצמם את הפיצה וליוו אותה לתנור הגדול. המבוגרים סתם טחנו פיצה. עוגה בדמות הארי פוטר וחבריו (וולדרמורט אויבו המושבע) עשתה לנו מתוק.
הלכנו גם לטייל ב Steveston עיירת דייגים יפה.
טיקה תוצרת שלי
נשיקות יקרים
הירשם ל-
רשומות (Atom)
