החיים הטובים

מזל שאמא אבא ואורי באו, בעיקר כי געגועינו גאו לרמה בלתי נסבלת, אבל גם כי לולא באו, השיפוץ היה נמרח עוד שבועיים. הדדליין שהחזקנו מעל ראשו של ג'יימי MY PARENTS ARE COMING!! עשה עליו רושם רק כי הוא קנדי, קבלן ישראלי לא היה ממצמץ.
טדאאאאם!! המטבח ופינת האוכל, מוכנים ומזומנים לארוחות נוטפות השומן שיבואו (עם קולט אדים תעשייתי). הסלון עוד מאובזר בכסאות קמפינג (נתחיל טרנד?) זה בסדר, אמאבא טיילים ותיקים שרגילים לתנאי שדה.

הם נחתו ב6:30 בערב יום שישי, שכרו אוטו, ואחרי מה שנראה לנו כמו נצח, פרצו סוף סוף לבית שנמלא צווחות אושר וצלצול נשיקות רטובות. אלפי חיבוקים אחר כך התפנינו לתכנן את החגיגות.
חגיגה ראשונה על האג'נדה - הגעתו של הדוד (DUDE) רוי. בינתיים קפצנו רגע לצפון ונקובר כדי לקנות בשר GRASS FED. למה זה טוב? בתעשיית הבשר נוהגים להאביס את הפרות בתירס ושאר זבלים שלא מתאימים להן. התוצאה בנוסף לפרות אומללות וחולות היא שינוי ביחס השומנים אומגה6:אומגה3 שבבשר לטובת האומגה6.Gשינוי שבקיצור רב עושה גם אותנו לאומללים וחולים. פרה שאכלה את האוכל המתאים לה (עשב) בשרה מכיל את יחס טוב בין השומנים.

אז הדוד רוי הגיע לקול תרועות הקהל והשרה עלינו את אוירת השאנטי הנהוגה במחוזותיו (פרסקוט אריזונה) השמש שבאה איתו עזרה לנו לשבת בגינה לשתות בירה (נטולת גלוטן) ולעשות כלום.

טוב לא ממש כלום, אפי נכנע ללחץ הפיזי המתון שהפעלתי עליו וניאות להוציא את המכסחת של הדיירים שלנו מהגראז' ולעשות קצת מניקור לדשא הקדמי. הקנדים לוקחים את גינותיהם ברצינות רבה במיוחד את זו שבקדמת הבית. עם בוא האביב הם מנקשים קוצרים שותלים ומטפחים עד שכל עלה וזלזל עומדים בהקשב. עד עכשיו היינו מרוכזים מאד בתוככי הבית וטרם הצטרפנו לחגיגה האביבית. למזלנו הגינה הקדמית שלנו מורכבת ברובה מגן חצץ יפני עם סלעים גדולים, ובכל זאת מעט הדשא שמעטר אותה גדל פרא. דקה לפני שהלשינו עלינו למשטרת הגינות, אפי טירטר עם המכסחת אני תלשתי פה ושם. התוצאה היתה רחוקה ממושלמת אבל עבור שני רוצחי קקטוסים שכמונו זו התחלה.


 











ואז הגיע ערב פסח, החברים הישראלים שלנו נטשו אותנו, מי לטובת עיר החטאים לאס וגאס ומי לטובת משפחה קנדית שומרת מסורת, מחשש שלא נעשה סדר כהלכתו (מאיפה הם קיבלו את הרושם??) אז סיפחנו אלינו את דניאל, הבן המתבגר של הדיירים מלמעלה שנשלח על על ידי הוריו העסוקים לספוג קצת מסורת יהודית. מה שהוא ספג זה ביצוע מוזיקלי מפתיע של "דיי דיינו" לצלילי "חנוכה חג יפה כל כך". הוא גם צלח חקירת שתי וערב שלא היתה מביישת את הק.ג.ב. דיינו.
 

למחרת הסדר נסענו להשוויץ בפני האורחים המכובדים ביופיה של ונקובר כפי שהוא נשקף מSTANLEY PARK. טיילנו לאורך הSEA WALL ועצרנו לשוקו חם בנקודת תצפית. עוד נקודת תצפית prospect point זכתה לפיקניק נטול חמץ.

עם כל הכבוד לעיר היפה, המנה העיקרית שכולם חיכו לה עוד היתה לפנינו. Whistler-Blackomb צמד הרים רמים ומושלגים, מחוברים אחד לשני בגונדולה, חרושים לאורכם ולרוחבם אינספור מסלולי סקי רחבים ולבנבנים הצופים אל נוף מעתיק נשימה. גן עדן לגולשים.

הגענו לקבלת פנים לבנה. שלג כבד עם פתיתי ענק רכים ירד כל אחה"צ והלילה והכין לכבודנו את המסלולים. בבוקר יצאה שמש נהדרת וזרחה כאילו מינימום יולי. במילה אחת מ-ו-ש-ל-ם. אפי ואיתי הצטרפו לשיעורי סנובורד, שאר הבנים התעופפו לקרוע את ההר ואמאלה ואנוכי מלאות אופטימיות נסחבנו עם גור ושלי מתוך בליל של מגלשיים קסדות וכפפות מתעופפות למסלול המתלמדים. איך שנגעו מחליקיה של הקטנה בשלג, הידהדו ברחבי ההר קריאות הביתהההההה! למלווווון! מחליייייייק לייייייי! גור לעומת זאת לא הבין למה צריך לגלוש על השלג כשאפשר לאכול אותו. למזלם היתה במלון בריכה מחוממת ששיעשעה אותם ודובי מזדמן (אמיתי!) עבר ליד המרפסת וריגש אותם.

העיירה שלמרגלות ההר מעוצבת בסגנון אירופאי חמוד עם בוטיקים שיקים ומסעדות. במקרה גם הגענו בול לפסטיבל הסנובורד השנתי שהוסיף לאוירת המסיבה עם מופעים ומוסיקה. הילדים התלהבו מהקשקושים שחילקו חינם, סוכריות, בנדנות משקאות ובשמים (הצלחנו להתחמק מהקונדומים). כך עברו חמישה ימים של סקי מהסוג המשובח ביותר. הriders (כך נקראים גולשי הסנובורד בעגת ההר) בעיקר הגדול, נפלו יפה, חטפו כחולים מרשימים והתקדמו בקצב מסחרר בסולם הדרגות. ביום האחרון, שלי (שהספיקה לשכוח את הטראומה) ניאותה לעלות עם סבא וספתא להר והגיעה לתובנה שסקי זה סבבה לגמרי, פשוט אמא הייתה מיותרת לה. בינתיים גור ואני בנינו מחוץ לחדר איש (גמד) שלג לתפארת (אחרי שבדקנו טוב טוב שהדוב לא בסביבה).

חזרה בטאווסן הקטנה והשקטה, לקחנו את הגינה הפרועה לידיים.
עוד כשמצאנו את הבית הודענו לאבא'לה (חובב הגינות היפניות) שיש לו גינת חצץ לגרף. הוא חשב שאנחנו צוחקים.

נשיקות יקרים