הרפתקאות ג'וליאן ומוריס בדרכים: אוגוסט 2011

שכרון החושים התיירותי ממשיך. השבוע פתחנו באטרקציה בה' הידיעה שאף תייר לונקובר שמכבד את עצמו לא מדלג עליה, גשר קאפילנו בצפון ונקובר. צפון ונקובר שכשמה כן היא שוכנת מצפון לונקובר לרגלי ההרים אבל מהווה עיר עצמאית. זהו מקום ירוק בצורה יוצאת דופן עם גישה מיידית לכל מה שההרים מציעים, ממסלולי טיול בקיץ ועד סקי בחורף. עוד בישראל כשיכולנו לראות את ונקובר רק ממעוף ציפור בגוגל מפות היינו בטוחים ששם נתמקם. כשהגענו גילינו שלא סתם ירוק שם. העננים שנדבקים לצלע ההר עושים לה טפטופים כמעט באופן קבוע גם כשבשאר חלקי העיר יבש. מיד שינינו יעד למקום הכי בהיר באיזור והשאר הסטוריה.

בכל מקרה , באותו יום נדיר זרחה השמש על צפון ונקובר ועל גשר קאפילנו. כדי להרוג שתי ציפורים במכה אחת לקחנו קודם את מוריס למוסך לבצע טיפול גדול שהוא משווע אליו כבר חצי שנה. בכל פעם שאנחנו מניעים הוא משמיע צפצוף מלא תקווה שאולי היום ניקח אותו להתפנק במוסך. האמת היא שהמוסך הוא פינוק לא רק בשביל מוריס. נראה כמו מוזאון, נקי שאפשר לשתות מהרצפה, חדר ההמתנה מאובזר בטלויזיה גדולה, כורסאות נוחות, עיתונים מעודכנים ותחזיקו חזק.. מכונת קפה שעושה גם שוקו. לא מדובר במכונת קפה מעפנה שמוציאה מים דלוחים מתוקים בצבע קפה אלא ברובוט משוכלל שבהנתן האות פוצח בראיון רב שלבי בנושא "איך אתה אוהב את הקפה שלך" שלא היה מבייש סניף של סטארבקס ואז טוחן את הפולים במקום, מקציף את החלב ומשלב אותם בעדינות לקפה הטעים ביותר מחוץ לגבולות איטליה. עבור הילדים, מכונה שמנפיקה שוקו היא אווזה שמטילה ביצי זהב. לא שותים שוקו אצלנו ורק לכבוד הביקור של ספתא, שלא מבינה איך ילד יכול להרגיש אהוב בלי משקה חם ומתוק על הבוקר, ניתן להם פס זמני לעניין. ומאחר ולא נכנס אלינו הביתה אף מוצר מזון שמכיל יותר מ5 מרכיבים (וגם זה הרבה מדי) היא נאלצת לעמוד בעינים חצי עצומות מעל לסיר מבעבע ולבשל להם שוקו מקקאו סטביה ושמנת כמו שעשו הסבתות של פעם לפני המצאת השוקולית. הקרבה סבתאית במיטבה.

אז הפקדנו את מוריס בידיהם עטויות כפפות המשי של הטכנאים המיומנים (חלילה לא מוסכניקים) ואפי עשה לנו נגלות עם האוטו החלופי הקטנצ'יק לגשר. חוץ מהגשר התלוי בין שמים וארץ שמתנדנד קשות ובוחן את שיווי משקלם ועצביהם הרופפים של העוברים, המציאו שם עוד שתי דרכים יצירתיות להפעיל את תחושת הבוקס בבטן למראה גובה רב. אחת היא סדרה של מעברים בין צמרות העצים שמאפשרים נקודת מבט של ציפור על היער שלמטה ועוד סדרה של שבילים שתלויים מהצוק עם רצפה שקופה בחלקים שנותנת תחושה של נפילה חופשית אל התהום. בין אנקת גבהים אחת לחברתה הילדים קיבלו דפי משימה עם שאלות שהיו צריכים לגלות את התשובות עליהם, שבסיומם קיבלו תג חוקר צעיר אותו ענדו בגאווה. עוד שמענו סיפור פיקנטי על מייסד האטרקציה שבנה את בית ההארחה והגשר כדי לרצות את חמותו שהתנגדה נמרצות לנישואיו עם ביתה הצעירה ממנו ב20 שנה. לזוג הצעיר-זקן נמאס לבסוף והוא נסע הרחק משם, השאיר את המקום לחמות שלא ביזבזה זמן והתחתנה עם בחור צעיר ממנה ב30 שנה. הקוגר הראשונה בונקובר, ממציאת הדאבל סטנדרד.

כשהגענו לקחת את מוריס הודיעו לנו שהוא לא יהיה מוכן היום. מאחר ובאוטו החלופי היה מקום רק ל5 זכיתי בזמן איכות עם מערכת התחבורה הציבורית שכלל רכבת ושני אוטובוסים. נשמע מבאס אך למעשה זו היתה הזדמנות נדירה לבהות בנוף ללא מעש ולקרוא עיתון מההתחלה עד הסוף. אפי התעצבן ודרש פיצוי על "עגמת הנפש". הם לא כל כך הבינו מה הוא רוצה מהם (יכול להיות שעוגמת נפש זו המצאה ישראלית?) אבל עשו הנחה קטנה מהמחיר השערורייתי של הטיפול.

בבוקר למחרת אחרי עוד זמן איכות ברכבת וסיבוב שני על מכונת הפלאים, אספנו את מוריס לחיקנו האוהב ונסענו להר גראוס. אל ההר עולים ברכבל ממנו נשקף נוף מעלף של ונקובר והלאה. כשכבר מגיעים למעלה קשה לדעת לאיזו אטרקציה לפנות קודם. החלטנו ללכת עד הסוף ולהעפיל אל הפסגה במעלית הכסאות של אתר הסקי (בחורף) ומשם לראשה של תחנת רוח עצומה. אלא שאז הודיעו לנו שדרדסים צריכים להיות בגובה מטר לפחות כדי לעלות. לשלי היה חסר אינ'ץ, מה שהוביל לסצנת קורעת לב בה אנו נפרדות משאר בני המשפחה תוך צרחות אימים (שלה) והבטחות (שלי) לגלידה במיידי כפיצוי על עוגמת הנפש הנוראה (עוד פעם עוגמת נפש). בעודנו צועדות לעבר הגלידה, מבעד למסך הדמעות היא מלמלה "מחר, כשאני יהיה גדולה (משיכה באף) אני יעלה עם איתי וגור בכסא (ניגוב נזלת עם היד)"

כשירדו החבר'ה מהאולימפוס, התיישבנו לראות מופע חוטבי עצים. מזמן לא ראיתי את הבנים משולהבים כל כך (אולי כשקנינו את הווי). הקהל חולק לשניים, כל צד עודד את אחד החוטבים שמצידם הפליאו בהשלכת גרזינים, טיפוס לגובה וקיצוץ גזעים באמצעים שונים תוך עקיצות הדדיות בשילוב סלפסטיק משובח שהגיע לשיאו כשאחד מהם נפל לבאר והשני זרק לתוכה סטיק דינאמיט.

משם המשכנו למופע ציפורי טרף. הפעם הגיע תורי להשתלהב מהקרבה הבלתי אפשרית לציפורים הענקיות והמאאממות הללו (סליחה על הפרחיות אבל הן באמת מאאאמותתת, עם הלסת שנשמטת עד למטה) אחרי מפגש אינטימי ממרחק נגיעה הן עפו הלוך ושוב מעל ראשינו כנפיהן האימתניות מרפרפות בשערותינו. ההסברים המאלפים של המדריכים נבלעו על רקע קריאות הוואווו והיוהווו.

רק בשביל זה היה שווה להעפיל עד לשם אבל לגראוס יש עוד הפתעות, שני דובי גריזלי שאומצו בהיותם גורים לאחר שאימותיהן מתו. בנו עבורם על ההר מתחם נסיוני בן 20 דונמים, מגודר כדי להגן עליהם מדובים אחרים. הם אוכלים בעיקר את מה שהם מוצאים ושאר האוכל מוגנב פנימה כדי שלא יתרגלו לבני אדם. הכוונה היא בבוא הזמן לשחרר אותם לחופשי למרות שלא כל כך ברור למה מחכים, שניהם עשו עלי רושם של גריזלי לתפארת שאף דוב לא היה רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. צפינו בהם, צפינו בסרט חיים שכאלה עליהם ואז עלינו על הרכבל חזרה במורד ההר יחד עם לא מעט אנשים ספורטיבים מאד ואדומי פנים מאד שעלו את כל הדרך הלוך במעלה ההר ברגל. למסלול המפרך קוראים גראוס גריינד (טחינה) ושוררת תחרות עזה מי מסיים אותו הכי מהר. לצורך העניין אפילו הוקם אתר אינטרנט בו כל מעפיל מעדכן בזמנים שלו ויכול להשוות אותם עם אלו של חבריו. התוצאות המרשימות של היום מפורסמות על לוח אלקטרוני גדול באתר למען יראו ויראו.

ביום חמישי בבוקר צלצל הסקייפ ופניהם המלבבות של אמאבא הבליחו על המסך. "מזאאאל טוווב" הם קראו בהתלהבות. נורת פלורוצנט נדלקה באיטיות רבה מעל ראשי ומיד כבתה מהפאדיחה ששנינו שכחנו לחלוטין את יום הנישואין שלנו. התנחמתי בכך שהורי שכחו את יום הנישאין ה25 שלהם שזה חמור בהרבה מה13 העלובים שלנו. לא שאנחנו נוהגים לחגוג בקול תרועה, להתעלל באפי על כך שאני זכרתי והוא שכח זו חגיגה מספקת, אבל הפעם בגלל ששכחנו שנינו ובעיקר בגלל שהיתה לנו הבייביסיטר המשובחת בתבל החלטנו לחגוג כמו שצריך. להלן הלוז הספונטני

1) נסיעה באופניים בסטנלי פארק (אלוהים איזה עליות..) חזרה לאורך הטיילת (אלוהים איזה יופי) עם עצירה להתחרדנות בחוף (אההההה)

2) סרט Horrible bosses שחקנים מעולים, מצחיק ומטופש, בדיוק מה שהיינו צריכים.

3) סיור בchina town, דגימת מאכלים על מקל ושתיית bubble tea (התמכרנו) בשוק הלילה

היה כזה יום מושלם שהבטחנו לעצמנו שלא נחכה ליומנישואין הבא.

ואי אפשר בלי שקיעה רומנטית. זאת 2 דקות מהבית ומשקיפה למעבורת לויקטוריה.

מה עוד? הבשילו התאנים בגינה, רק 6-7 בינתיים אבל אומרים שיהיה עוד סיבוב

טיילנו בwhite rock הנחמדת שכבר דובר בה. הפעם בדקנו את החוף. לא משהו לרחצה אבל יופי להשתוללויות והרחבת האופקים.

לא להאמין שהנוף הזה מבוזבז על רכבת משא..

הו הסלע הלבן, הלבן.

אתמול היה יום שוק בלדנר (זאת מהמכוניות) יופי של שוק יש לה. המון תוצרת אורגנית, תוצרת בית ועבודות אמנות שימושיות. שלי עשתה קעקוע חינה חינני. הגברת ציירה לה צורה של פרח וקיבלנו הוראה מפורשת לשמור שלא ימרח במשך 10 דקות. ברצינות? חינה על יד של ילדה בת 3, בשוק הומה אדם שרובם לובשים מכנסיים בהירות.. אלו היו 8 הדקות מהמלחיצות בחיי. ואז עצרנו לקנות לימונדה, השארתי אותם בתור לדקה כדי לבדוק צימצומים של חומץ בלסמי

וחזרתי לפרח מרוח (לפחות לא על המכנסיים הלבנות של מישהו). יצא יפה גם ככה. מוסר ההשכל בפעם המליון - ל-ש-ח-ר-ר. ימרח אז ימרח, 50$ חשבון ניקוי יבש? פחות כיף אבל עדיין לשחרר.

עם כל הכבוד לתובנות כגון אלה, התגלית הכי מרשימה בשוק היתה דוכן של מגדלי בקר שאכל עשב Grass fed. ממש מתחת לאף 5 דקות מהבית. זה לגמרי עשה לי את השבוע.