החיים בזבל

לא באמת, החיים דבש. הכותרת תובהר בהמשך.

הגיע היום הגדול, חיברנו את ג'וליאן לתחת של מוריס וגררנו אותו בפעם האחרונה בתור נוודים אל ביתנו החדש. בעל הבית החמוד (שאין לנו מושג איך הוא נראה) השאיר לנו את המפתחות בתוך הברביקיו עם ספר ילדים מקסים good night ,canada כנראה סיפרו לו שיש לנו ילדים ושאנחנו חדשים בשטח. חוץ מהספר הוא השאיר גם את כל המראות, התאורה, הארונות ואפילו תמונות ופמוטים יפים שלא ציפינו להם. הפתעה נחמדה. מיד הסתערנו על ג'וליאן והעברנו את תכולתו אל תוך הבית כולל המזרונים. חשבנו שאין לנו הרבה ג'אנק אבל איכשהו הצלחנו לצבור לא מעט. כשסיימנו אפי הניף אותי (הרים בקושי והתאמץ לא לקרוס) מעבר לסף הדלת בעוד איתי מצלם ואז נדרש לחזור על המחווה במדויק עם כל אחד מהילדים בתורו.

לא הצעת לי נישואין, עכשיו תשלם.

הבית מקסים, יש כל כך הרבה מקום בשתי הקומות שאנחנו כל היום צועקים איפההההה אתההההה? מבטיחה לעשות לו סשן תמונות מסודר בתום השיפוץ. בינתיים קבלו את הספה החדשה שלנו, הרהיט הראשון והיחיד שהגיע בינתיים. מעניין כמה זמן תישאר לבנה. טלויזיה תהיה רק בג'וליאן. גם מעניין כמה זמן.

 

























שיואווו אמבטיה! כבר שכחנו. 


כשקמנו בבוקר הראשון התחיל לרדת שלג. ישבנו מול החלונות הגדולים ובהינו בפתיתים הלבנים נופלים ומלבינים אט אט את הגינה. יותר מהפנט מטלויזיה. בלילה הדלקנו את האור בגינה שיאיר המרבד הלבן, שכבנו על המזרונים מול החלון והרגשנו כמו בקמפינג בשלג (רק שהיה חם ונעים). בבוקר הוא נעלם כמעט לגמרי ככה זה בונקובר, קנדה לייט.

ביום ראשון שעבר בערב בעודנו נוסעים במורד הרחוב שמנו לב שלפני כל בית מונחים בסדר מופתי פח פלסטיק, ארגז פלסטיק כחול ושתי שקיות אחת כחולה ואחת צהובה. טלפון בהול לקרי מגלה שמדובר במיכלי מחזור של העירייה. כאן לוקחים את נושא המחזור ברצינות, ומחייבים להפריד את הזבל על פי הכללים הלא פשוטים שלהלן.

בארגז הכחול מיכלי פלסטיק (אבל רק עם סימון מיוחד), פחיות וקופסאות שימורים (בלי הנייר) וכלי זכוכית. הכל שטוף ונקי.
בשקית הצהובה נייר משרדי, נייר מבריק (מגזינים) וקרטון (ללא ציפוי שעווה או פלסטיק).
בשקית הכחולה עיתונים ודואר זבל לא מבריק.
את הזבל האורגני מומלץ לזרוק לפח קומפוסט מיוחד (זו עדיין לא דרישה)
אם נשאר משהו שלא נכנס לשום קטגוריה הוא יכול להזרק לפח הרגיל.
ואם כל זה לא מספיק יש פח נפרד עם מדבקה מיוחדת לגזם ועלים מהגינה.

אין הגבלה על כמות הזבל למחזור. זבל לא למחזור מותר רק פח אחד על כל פח נוסף משלמים. בנוסף יש רשימה ארוכה של דברים שאסור בכלל לזרוק כמו מכשירי אלקטרוניקה, שמנים (לרכב למשל) צבעים, מזרונים, בטריות וכו.. לכל הדברים האלה יש מרכזי מחזור משלהם.
מי שלא מפריד מסתכן בכך שלא יאספו לו את הזבל ומאחר והזבל בטאווסן נאסף רק פעם בשבוע זה אומר להתקע עם הזבל עוד שבוע שלם.

מודעות אקולוגית היא אחת הסיבות (מני רבות) שבגינן החלטנו לעבור לוונקובר. האפשרות להקטין את השפעתנו השלילית על כדור הארץ קוסמת לנו מאד (טוב לי בעיקר) אבל מה לעשות שהיא לא היתה בראש מעייננו בימים האחרונים ולכן רחמנא ליצלן - זרקנו את כל הזבלים לאותה השקית המטפטפת, ולא רק זה גם שכחנו לבדוק אם בעל הבית השאיר פח.
בחיי שהייתי מוותרת על כמה מראות יפות שהוא השאיר בשביל כמה פחי מחזור מכוערים, אבל לא מצאנו פח אחד לרפואה. וכך קמתי ב 6:45 בבוקר (המשאית מגיעה ב7:00) והנחתי את השקית המטפטפת שלנו על המדרכה לצד הפחים הממויינים בקפידה של השכנים. לא  יכולתי להניח אותה לילה קודם כי מסתובבות כאן חיות יער קטנות כמו ראקונים וסנאים שאוהבות לחטט ולפזר זבל. זבל לא ממויין ו-מפוזר על המדרכה בטח שלא נאסף.
עמדתי מתוחה כמו קפיץ ליד החלון לראות מה יעלה בגורל הזבל שלנו. המשאית הגיעה האיש קפץ ממנה, הרים את השקית, הסתכל עליה מוזר, ניער אותה קצת, חשב עוד קצת והעיף אותה למשאית. נשמתי לרווחה. באותו יום קנינו פח, ארגז ושקיות מחזור ומאז אני שוטפת כל קופסת שימורים, בודקת כל מיכל פלסטיק ומתייקת כל פיסת נייר וקרטון במקומם. מדהים לראות כמה מעט זבל נשאר בפח הרגיל. זה לוקח זמן ואת כל המקום בארון מתחת לכיור אבל זה מרגיש טוב. כשנהיה גדולים (אחרי השיפוץ) נתחיל לעשות גם קומפוסט.

ואפרופו שיפוץ, מאז שהעברנו פקדו את הבית שרשרת קבלנים ארוכה, חלקם כמה פעמים. רובם הבטיחו לחזור עם הצעת מחיר ונעלמו. אנחנו חושדים שהקיר שלנו מבריח אותם. מדובר בקיר בין הנישה בסלון לחדר שינה (בתמונה מאחורי הילדים על הספה) שאנחנו רוצים לשבור ולהפוך של שניהם למטבח/ח.אוכל. הקיר הזה מעבר להיותו תומך סטרוקטורלית בכל העסק גם מכיל בתוכו מכל טוב חשמלים וצנרת. שני קבלנים בינתיים לא ברחו. אחד מהם חבר של קרי (לכן מתפדח לברוח) חתך חורים בגבס והביא סוללה של בעלי מקצוע מתמחים שיציצו פנימה ויתנו חוות דעת. אנחנו מחכים להצעת מחיר בימים הקרובים.

הילדים התחילו ללמוד בבית הספר השכונתי. 14 ילדים בכיתת הגן של גור (עם גננת וסייעת). 18 ילדים בכיתה של איתי עם שתי מורות שמתחלקות בינהן בימי השבוע, פן ישחקו חלילה. הכל מתנהל לאט, בשקט וברוגע. 

שאלנו מה להביא וציפינו לרשימת ספרים וציוד ארוכה. אמרו עיפרון ומחק וגם זה בקושי. הכל מקבלים בכיתה כולל יומן שחוזר הביתה בודד כי עד כיתה ד' אין שיעורי בית (ואין תיק כבד לסחוב) וגם אז מתחילים לאט ובהדרגה. יש רק מבחנונים (little test) באיות פעם בשבוע. 

איתי מבסוט מאד מהילדים הנחמדים ומהאוירה. גור פחות מבסוט. כשבאתי לקחת אותו הגננת שאלה אותי איך אומרים לחכות בעברית. אני אתרגם לכם לקנדית - גברת, לילד שלך יש בעיה בדחיית סיפוקים. ממה שאפי הצליח להוציא ממנה (היא היתה בפוסט טראומה) הוא יצא מהכיתה ושוטט במסדרון ללא מטרה, נשכב על השטיח בזמן שסיפרו סיפור (הביאו לו כסא) וכשחזרו מההפסקה בחוץ הוא סירב לשטוף ידיים ורצה לאכול מיד. למזלו של גור ולמזלה של הגננת, הגן מתחיל כאן ב9 ונגמר ב11:30 ובנוסף ביקשו שנבוא לקחת אותו חצי שעה יותר מוקדם עד שיתאפס ויבין איפה נחת. לשלי מצאתי מפגש/חוג לילדים בגילה, שלוש פעמים בשבוע עד 11:30 אז מסתדר לנו יופי.

מגרשי המשחקים של בית הספר- אין גדר והילדים לא בורחים.. (חוץ מגור כמובן)

ולסיום תמונת מחזור של בוגרי ג'וליאן ומוריס (מינוס הצלמת) עם חולצות סוף מסלול שהכינה לנו חברתי החמודה ורדית לפני שנסענו.

 

ג'וליאן, בתפקידו החדש כחדר אורחים מחכה לכם עכשיו. אמאבא באים בפסח ואנחנו לוקחים הזמנות לקיץ.

נשיקות יקרים