ספתא רוזלין בידינו ג'

שבוע שלישי של שכרון חושים תיירותי החל במעבורת לויקטוריה. ג'וליאן נשאר בבית לטובת שני חדרי מלון, שהודות למערכת המכרזים של priceline.com עלו כמו קמפינג. אם במקרה אתם זקוקים למלון באמריקה הצפונית משתלם לערוך איתה הכרות.

המעבורת היא אטרקציה בפני עצמה, משאירים את האוטו בבטן שלה ועולים למעלה לנוף פנורמי של ים כחול ואיים ירוקים. הלפלפים רואים את הנוף מהחלונות, המגניבים (במלעיל) יוצאים החוצה לסיפון ומשתדלים שלא להתעופף ברוח. לרשות הנוסעים עומדות מסעדות, טלויזיות, משחקים לילדים ועמדות עבודה עם חיבור למחשב אבל מי שבכל זאת משועמם יכול להצטרף להרצאת טבע בנושאים שונים. במקרה שלנו היתה הרצאה על דג הסלמון שהוא בעצם משפחה של דגים. הבחור הצעיר שהעביר את ההרצאה תוך תנועות דגיגיות נמרצות, בחר בגור ושלי כל אחד בתורו להדגים זן של סלמון. הסלמון של גור הדגים בעיקר עמידה יצוגית עם יד על המותן, על תקן תהיה יפה ותשתוק (זה לא עבר בשתיקה). שלי שהסלמון שלה היה שחיין מצטיין למרחקים ארוכים, נדרשה לתנועות חתירה נמרצות. בהשמע מחיאות הכפיים מהקהל היא קדה קידה עמוקה כיאה לפרימה בלרינה.

ישר מהמעבורת נסענו לגנים של משפחת Butchart. אם המשפחה החלה אי שם בתחילת המאה הקודמת לטפח את הגינה שליד הבית ואיך לומר, קצת נסחפה. כיום הגנים מתפרסים על 222 דונם וכוללים גן שקוע, גן יפני, גן איטלקי, גן ורדים ועוד כהנה מזרקות ותענוגות. קשה לתאר את עושר הצבעים והריחות אז אתן לתמונות לדבר למרות שגם הן צל חיוור של הדבר האמיתי. הילדים קיבלו דף משימות להשלמה וקיבלו תמורתו פרס סימניה פרחונית.

למחרת יצאנו לתור את איזור הנמל של העיר ויקטוריה היפה. אל מול הבניינים עתיקים מעוטרים בצמחים מטפסים, שלי רקדה לצלילי חמת חלילים ואז טיילנו לפארק הקרוב שטמן בחובו אגם משופע ברווזים, גן שעשועים וגולת הכותרת פינת ליטוף שורצת עיזים גמדיות חביבות.

אפשר להשען עלייך רגע? ההורים שלי הוליכו אותי קילומטרים היום..

מישהו דואג לנו למעלה, כי בשכנות צמודה למלון היה..... קוסקו! רוב האנשים שאני מכירה היו מתבאסים מנוף של קוסקו בחופשה. לא אנחנו. להלן הרכישות שכללו שיפודי סלמון, עוף בגריל וסושי מהמם. כדי לחסוך באריזות שינעתי את הטובין לחדר על עגלת המזודות של המלון. אפי שמר על מרחק בטוח שלא יחשבו חלילה שהוא קשור אלי.

בזולה עם הDSi שספתא קנתה לכבוד היומולדת (שיחול בעוד חצי שנה!?!)

למחרת נסענו לFort rodd Hill מבצר גדול מפואר שנבנה על ידי הבריטים כדי להגן על ויקטוריה ועל בסיס חיל הים הסמוך. למרות ואולי בזכות ההשקעה הגדולה מעולם לא נורתה ממנו אף לא יריה אחת (שלא לצרכי אימונים). הילדים התלהבו מהתותחים והגדולים מנופו של המפרץ הקסום.

בום טראח! על התותח

הליכה קצרה מהמבצר שוכן fisguard lighthouse שמחזיק בתואר המגדלור העתיק בחוף המערבי של קנדה. ביקרנו כבר בכמה מגדלורים, זה עולה על כולם והייתי עוברת לגור בו מחר. יפיוף מבחוץ ומשופץ לעילא מבפנים עם מוצגים אינפורמטיביים ואינטראקטיביים ונוף שנמשך לנצח.

חיפשנו מקום לעשות על האש לצהריים ונפלנו על Thetis Lake חמד של אגם, חבורות של יפים ויפות צעירים משתזפים על חופו. הילדים קפצו למים הקרררים ואנחנו התמקמנו עם המנגל. מיד התחוור לנו שחוץ מיפים ויפות יש גם המון צרעות לא ביישניות בכלל שמאד מאד אוהבות סלמון. הלך התיאבון והלכה השלווה. ארזנו הכל וחזרנו למלון.

הסלמון, אפשר להבין אותן, זה כל כך יאמי.

שלי וחברה מזדמנת, גור במים מאחוריהן

ואי אפשר לסיים טיול בלי לקטוף משהו, תותים קטנים וחמודים. מצאנו תולעת באחד מהם שזה דווקא משמח. אם היא מצליחה לאכול בלי להתפגר מכימקלים אז כנראה גם אני.

עם התותים ההולכים והמתמעטים עלינו על המעבורת חזרה הביתה.

ועוד בענייני גידולים, זו דלעת משוק הירקות הסמוך. ירקות עם אופי עושים לי לחייך.

לקחנו איזה יום וחצי להתרגעות וכביסות בבית ואז הצפנו לכוון whistler.

גן העדן לחובבי ספורט שלג הופך בקיץ למעוזם של טיילים ורוכבי אופניים. הpeak to peak gondola שבחורף משנעת גולשים להר blackcomb, סוחבת בקיץ תיירים שבאים לשזוף עיניהם בנופים של גלויה הנשקפים ממנה. לפני כל זה עצרנו בBritannia mine museum, שהיה פעם מכרה נחושת משגשג. קיבלנו כובעים אפנתיים וקפצנו על הרכבת שלקחה אותנו אל תוך המכרה שם הסביר לנו המדריך (שצבע שיערו נחושת בוהק) על שיטות הכרייה ועל תנאי העבודה של הכורים. אחר כך הבלחנו אל אור היום ואל המפעל הענק בו רוסקו הסלעים שנכרו לאבקה שעברה תהליך כימי להפרדת המינרלים מהשאר.

אלו השירותים. אין צורך בקירות כי היה חושך מוחלט. הכורים החדשים היו מקבלים תפקיד ריחני, לדחוף את העגלה לחלקי המכרה השונים עד שצברו פז"ם והכירו את המכרה על בוריו.

כשסיימנו את הסיור המאלף פנינו לעמדת הpanning for gold (מיחבות לזהב?) הילדים נרטבו כליל ומיצו די מהר. עמדנו לעבור הלאה ואז פתית קטנטן זהוב ניצנץ אלי מתחתית הקערה. מסרתי אותו לאפי בהתרגשות וכמו מהמר כפייתי שבתי לנדנד את הקערה במים. אחרי כ20 דקות מצאתי עוד אחד שאפילו היה יכול להקרא גוש קטנטן. יכולתי להמשיך אבל רצינו להספיק לגונדולה. ראינו עוד סרט קטן על המכרה בדרך החוצה והמשכנו צפונה. 

 

הגענו לויסלר חצי שעה שלמה לפני סגירת הגונדולה. רצנו מתנשפים אל הקופה ואז נמחק לנו החיוך מהפנים עת הסבירה לנו הקופאית האדיבה שהגונדולה אמנם נסגרת רק עוד חצי שעה אבל הנסיעה במעלית הכסאות עד אליה אורכת כחצי שעה והיא לא יכולה להבטיח שנגיע בזמן. כאילו דה! אם לא היה לי זיכרון של זבוב אפילפטי אולי הייתי זוכרת שההעפלה לראש ההר לוקחת זמן, הרי הייתי שם רק לפני שלושה חודשים. התנצלתי בפני בני משפחתי המאוכזבים על אותן 20 דקות קריטיות של בהלה לזהב שבלעדיהן ודאי היינו מגיעים בזמן ושיגרתי אימייל מנומס לויסלר בבקשה שיוסיפו הערה קטנה ליד שעות פתיחה באתר האינטרנט המושקע שלהם לטובת אלו שלא ביקרו מעולם ולא יודעים שיש טיפוס מקדים או שכמוני לא בורכו בזכרון לטווח ארוך.

ויראו האלים את סבלותינו ויסדרו לנו הופעת ג'אז במסגרת פסטיבל הג'ז המקומי. להופעה קראו "master class with Kevin Eubanks" ואכן ההוא מהתוכנית של ג'יי לנו שכולם חיכו לו עלה לבמה, אמר שהוא ממש עייף מכל ההופעות של הימים האחרונים אז הוא נותן לנגנים האחרים לנגן ולהתראות בשנה הבאה.

הנגנים האחרים היו בכלל לא רעים, ואם לשפוט מסשן הריקוד הסוער של שלי הם היו מצויינים ממש.

רוכבי האופניים השתלטו על ויסלר עד שיחזור הלבן.

חברים שנשארו מהאולימפיאדה

קוין מודיע שהספיק לו.

אפרה-סקי נטול שלג

ואז הגיע היום הראשון של בית ספר. לכבודו נקנו תיקים דנדשים שהדבר היחיד שיסחבו השנה זה את תיקי האוכל הדנדשים (כי הספרים נשארים בבית הספר ושיעורי בית הם אירוע נדיר). תיקי האוכל בתורם יכילו את קופסאות האוכל (חל איסור להביא את האוכל בשקיות או אריזות אחרות שיוצרות זבל). בקיצור בבושקות תיקים ענקיות שכל מטרתן עלי אדמות לסחוב כמה חתיכות עוף.

 איתי עשה טובה שהצטלם, זיהה חברים ונעלם. זרמנו עם ילדי כיתה א' הנרגשים והוריהם הנרעשים אל הספריה. גברת שמיץ' גוללה את התכנית שכללה משחקים בקבוצות קטנות ושיחררה את ההורים. הגן של שלי, כל כולו שעתיים וחצי ביום, הנהיג יום מפוצל בן שעה בלבד של הסתגלות הדרגתית. השעה שלנו התחילה רק ב10:30 וההמתנה היתה לה קשה מנשוא. עשינו מקלחת ארוכה כדי להעביר את הזמן ולצנן את הרוחות. כשסוף סוף הגיע הזמן ליוינו אותה לפתח הגן. היא שכחה שאנחנו קיימים וזינקה פנימה, לא לפני שהחליפה ל"נעלי פנים" (indoor shoes) שטפה ידיים בצרפתית (levain main) וספרה כמה פעמים לוחצים על הידית של מגבות הנייר בצרפתית (un deux trois) כל ריטואל הכניסה הזה היה קצת היפר-סטרילי בעיני במיוחד לאור העובדה שדקה אחר כך היא כבר נמרחה בגואש ליד קן הציור (עם סינר כמובן) אבל החיוך המאושר שלא ירד לה לרגע מהשפתיים הסיר ספק מליבי.

אחרי יום ראשון כזה מוצלח, היום השני היה חייב להראות לנו מה זה.

קודם כל הוא היה האחרון של ספתא אצלנו וריח עצוב של פרידה נישא באויר. ואז בדרכי מהגן לסופר עם שלי עצר אותי שוטר תנועה על מהירות. פרט קטן ושולי, עוד לא הוצאתי רשיון נהיגה קנדי למרות שחובה להוציא אחד כזה עד שלושה חודשים מהנחיתה. איכשהו שכנעתי את עצמי שהניג'וס הזה לא נוגע אלי. וכך בעוד אפי הלך, לקח ספר, למד, עשה תאוריה, עשה מבחן, נכשל, לקח שיעור נהיגה, עשה עוד מבחן ועבר, אני המשכתי כאילו כלום. אולי בהשראת חבר, נקרא לו א' שכבר 10 שנים נוהג כאן עם רשיונו הישראלי. זו לא חוכמה, אין לו שלי שצורחת במושב האחורי ומסיטה את תשומת ליבו מתמרורים קריטיים ושוטרים שעומדים לידם. אותו שוטר אדיב הודיע לי (מה שכבר ידעתי) ששלושה חודשים עברו חלפו מזמן ואני נוסעת ללא רשיון תקף. הוא חזר לניידת למה שהיה נדמה כמו נצח בעוד שלי ממשיכה לצעוק במושב האחורי וחזר עם קנס של 200 דולר על מהירות ואזהרה שזה יכל להגמר בגרירה של מוריס ו400 דולר. חזרתי הביתה עם זנב בין הרגליים כדי לשמוע "אמרתי לך! 200 דולר?!?!" שלגמרי הגיע לי. עכשיו לא נותר לי אלא להתבגר, להתגבר ולהתחיל לחרוש לתאוריה.

עדיין הייתי צריכה להגיע לסופר, אלא שעכשיו אפי היה צריך להסיע אותי. בעודנו יוצאים ברוורס מהחנייה מצלצל הטלפון שלי. על הקו גברת קלר, מנהלת בית הספר "Gur isn't having the best day" היא אומרת בקול פעמונים של אחות רחמנייה, ובתרגום מקנדית לעברית "אנחנו על סף התמוטטות מהצרחות של הבן שלך בואי לקחת אותו במיידי" דקה אחר כך כבר עמדתי מול גור בעיצומו של התקף זעם מרשים. ממה שהבנתי גברת שמיץ' הוציאה אותו לשיעור ESL תגבור באנגלית וכשהוא חזר לכיתה בדיוק סיימו לשחק משחק נחמד שהוא מאד רצה לשחק אבל לא הספיק. הוא פרץ בזעקות מחרישות וגברת שמיץ' (לה הוא קורא עכשיו the kidnapper) לקחה אותו חזרה לחדר כדי לנסות להרגיע אותו ולאפשר לשאר הילדים להמשיך בפעילות. הקושי שלו בהתמודדות מול תסכולים לא חדש לנו. שיטת הכוכבים שניסו הגננות בשנה שעברה הביאה לשיפור גדול אבל כרגע נראה שחזרנו לנקודת ההתחלה. סיכמנו שלטובת כולם ניקח אותו בצהריים הביתה. ביום שני מגיעה לביקור היועצת של יועצת בית הספר שכולן נשבעות שהיא האורים ותומים ושבטוח יהיו לה תובנות.

מספיק ליום אחד? אז לא, כאב הלב הגדול עוד היה לפנינו. לקחנו את ספתא רוזלין לשדה, הלכנו איתה עד שדרשו כרטיס עליה למטוס ונפרדנו בחיבוקים ארוכים. בדרך לאוטו איתי אמר "אני מרגיש שמשהו חסר לי" וסיכם את מה שכולנו הרגשנו. שמישהו יגיד לי בבקשה שהפרידות נהיות קלות יותר עם הזמן.מישהו?

אז כדי לסיים בנימה טעימה ולכבוד הביקור הראשון בהסטוריה של ספתא רוזלין (שיהיו עוד רבים וטובים אמן) קבלו מתכון לטירשי האגדי שלה. טירשי למי שלא בקיא, הוא סלט טוניסאי שעשוי מדלעת ותפוח אדמה. תפוח האדמה הושמט בשל העומס הגליקמי הגבוה שלו. הטרשי מיועד במקור לאכילה עם לחם אבל מאחר ואין אצלנו חיה כזאת הוא נטחן כאן בכמויות כתוספת לבשר (כמו פירה דלעת) כך שלאוכלי פלאו מומלץ להכפיל כמויות.

טרשי

1 דלורית או כמות מקבילה של דלעת קלופה וחתוכה גדול

6 שיני שום כתושות

רבע כוס שמן זית

כפית קימל

חצי כפית מלח

מיץ מלימון אחד

2 כפיות רסק עגבניות

כפית פפריקה

אופן ההכנה:

מאדים או מבשלים במים את חתיכות הדלורית עד שהן מתרככות.

מסננים את המים ושומרים קצת בצד.

מועכים את הדלורית עם מזלג או ממחה של פירה,

בסיר מטגנים בשמן את השום עד ריכוך קל (לא להזהיב)

מוסיפים את הקימל מטגנים עוד קצת

מוסיפים את הפפריקה, רסק ומלח

מוסיפים את הדלעת המעוכה ומערבבים.

מבשלים כמה דקות על אש קטנה

מוסיפים מיץ לימון

*אם יבש אפשר להוסיף ממי הבישול של הדלעת

* מהלימון והתבלינים אפשר להוסיף או להחסיר לפי הטעם

בתאבון ונשיקות יקרים