מורמון סנטר

בדרך ל-SALT LAKE CITY עברנו דרך הפינה הדרום מזרחית של מדינת IDAHO. ציפינו לראות את תפוחי האדמה המפורסמים שלה גדלים לתפארת. אף תפוח לא היה שם רק חוות בקר מבודדות מאופק לאופק.
השלטים שעד כה הזהירו מפני איילים וביזון התחילו להזהיר מפני STOCK. הגברנו עירנות אבל אף וולס-פרגו לא חצתה את הכביש.



לעת ערב עצרנו צפונית לעיר בקמפינג על גדת SALT LAKE. השמש שקעה יפה יפה מאחורי האגם והילדים פרקו אנרגיות מהנסיעה הארוכה.


למחרת הגענו לעיר. המורמונים (שהיו ראשוני המתיישבים באיזור) בחרו מקום לא רע בכלל. עמק נאה, הרים סביב לו, איפה שלא מרימים את הראש הם שם, שמים דברים בפרופורציה, מאפסים את האגו, מזכירים כמה אנו קטנים ומה חשוב באמת.
דבר ראשון נסענו למרכז התיקונים של ג'וליאן שם אמרו לנו שבעיית הטעינה של המצבר לא שווה פיתרון מפני שאם המצבר כמעט ריק נסיעה של כמה שעות לא תטען אותו וממילא ידרש מקור חשמל חיצוני. בדרכנו החוצה מהמוסך לחפש קמפינג מצאנו סניף של CAMPING WORLD, רשת חנויות ציוד לקמפינג שמאפשרת חניית לילה במגרש החנייה שלה. כאילו לפצות על התלאות החשמליות שעברנו, מצאנו שם שורה של חניות עם חיבור לחשמל. היססנו אם להתעלק על החשמל של החנות, ואז אחד אחד התחילו להגיע חבר'ה שלא היססו לרגע. הצטרפנו לחגיגה.



עוד קצת קארמה טובה הביאה אותנו לעיר בול בזמן למסיבה הגדולה של השנה ה UTAH STATE FAIR. לא יכל להיות מקום טוב מזה לספיגת האוירה והתרבות המקומית. הילדים התנסו בסימולציה של מלאכות החווה שבסופן "מכרו" את תוצרתם, קיבלו "כסף" וקנו איתו בחנות. הלונה פארק הענק העביר לנו כמה שעות טובות עד מירוץ החזירים המלהיב. בתוך כל האמריקנה, מצאנו דקה להזליף תפוח בדבש לכבוד השנה החדשה.



לסיכום החגיגות התאספנו בזירה הגדולה לדובדבן שבקצפת הלא הוא הRODEO. כדי לחמם את הקהל הוצנחו שניים ממטוס עם דגלי ארה"ב לנחיתה מושלמת בזירה. ואז החלו קאובויז מסוקסים, כל אחד בתורו, להתנפנף כמו בובות סמרטוטים ברוח על גבם של סוסי פרא מדהימים ביופיים. בהמשך לאסו נזרקו, עגלים נקשרו, דור ההמשך הקטנטנים רכבו על כבשים. ולקינוח עוד סיבוב התנפנפות הפעם על גבם של שוורים אימתניים. בין לבין מופיעים ליצנים בשלל בדיחות שירותים, פיצוצים ושלל אפקטים מיוחדים. חוויה מלהיבה מאין כמוה. היה קשה לצלם, הכל זז כל כך מהר.



למחרת יצאנו אל ההרים ל- PARK CITY שם התרחשה ב2002 אולימפיאדת החורף. ביקרנו במוזיאון הסקי, למדנו על ההסטוריה של הספורט, מפולות שלגים ומה שבינהם. המתקנים שנבנו עבור האולימפיאדה משמשים היום לאימונים. לצערנו, קבוצת הFREESTYLE האוסטרלית שהיתה אמורה להתאמן בקפיצות סקי לברכה הבריזה. פויה! ככה לא מנצחים באולימפיאדה.



ועכשיו סבתא רוזלין, קחי נשימה עמוקה. בדרך חזרה עצרנו כדי לשלוח את הטפסים מביקור הרופא של גור לביטוח כדי לקבל החזר (דלקת בעין זוכרים?) רק יצאנו מפתח הדואר ושלי מעדה באלגנטיות ופתחה את הסנטר. בבי"ח הקרוב היו מאד חביבים ואימתו שצריך לתפור את החתך. קודם כל נתנו לה צמיד וורוד של בית חולים. מבחינתה כבר היה שווה את הסבל. אחר כך שמו לה משחה מאלחשת. בשלב הזה היא נרדמה עלי. הרופא הגיע, ניקו לה, הזריקו לה חומר מרדים, תפרו לה, חבשו לה, הילדה לא זזה. החברה בבי"ח עוד לא ראו כזה דבר . אנחנו מתחילים לחשוד שהיא נרקולפטית (זוכרים את המטוס?). שיחררו אותנו קלים ב300$ (לא טעות) ועם הנחיות לחזור עוד 6 ימים להוריד את התפרים. לא תכננו להשאר כאן כל כך הרבה זמן אבל נחמד כאן ויש המון מה לעשות אז לא נורא. ושלי בסדר גמור כפי שאתם רואים.



למחרת הפציעה קפצנו חזרה על הסוס ונסענו לבקר בכפר המשוחזר שהוקם במקום הגעתם של החלוצים המורמונים לאיזור הזה אי שם במאה ה19. ראשוני המורמונים הגיעו מIOWA וNEBRASKA שם נרדפו בשל דתם המתירה פוליגמיה. הם עשו את הדרך הארוכה עם עגלות אותן סחבו בידיים (ללא סוסים) מעל הרים מושלגים וערבות לוהטות. כשהגיעו מצאו כמובן אינדיאנים אך כשאלה סירבו להמיר את דתם זה היה הסוף שלהם. הכפר מציג בצורה יפה את אורח החיים של החלוצים. סיירנו בין בתי הכפר, סבתא מורמונית לימדה את הילדים איך ללכת על קביים ואיך לחבוט בשטיח (לא רצינו לבאס אותה אז לא סיפרנו לה שגם סבתא בבית יודעת). היו גם מספרה ובית ספר בו המורה נתנה לכל ילד גולה כי כך למדו לספור (שלי חשבה שזו סוכריה וניסתה לאכול אותה). אצל יצרן האוכפים התנסנו בהטבעת צורות עם עור. לסיום נסענו ברכבת קטנה מסביב לכפר ברקע נופם של העמק למטה וההרים מסביב.




היום ביקרנו בתערוכת RV. מאז שהתחלנו את הטיול איתי עסוק מאד בהשוואה בין ג'וליאן לבין שאר דיירי הקמפינג, ובעצם באנו לתערוכה כדי להציץ לשכנים. יצאנו ונכנסו, ישבנו ושכבנו בעשרות קראוונים. כל אחד חזר עם מסקנה משלו. שלי בעיקר נהנתה לנהוג באוטובוסים הענקיים. אפי ואני מאוהבים מחדש בג'וליאן. אני במיוחד מאושרת שהבפנים שלו לא נראה כאילו חתול בגווני הבז'-חום הקיא בו כדור פרווה ענק. הדבר היחיד שהביא דמעות לעיניי וגרם לי לקנא קשות היה מכונת הכביסה ומייבש בילט אין. איתי וגור מתכננים להתעשר ולקנות את האוטובוס הענק ביותר שראינו. נו שוין. לפחות יהיה לי איפה לעשות כביסה.



אנחנו עוד כאן עד יום שני ואז מדרימים לBRYCE CANYON
נשיקות יקרים