שמש, הביאו שמש

עם קוראנו הנאמנים הסליחה על שבוע שחלף ללא דיווח. פשוט לא היה הרבה מה לדווח. המערכת שוקלת לעבור למתכונת דו שבועית באופן קבוע אלא אם כן יקרה משהו מסעיר שמחייב פוסט.

בשבועיים האחרונים היינו עסוקים בחקר שוק הנדל"ן המקומי. המגורים בג'וליאן מיצו את עצמם והגיע הזמן למצוא מגורים נטולי גלגלים. גם ג'וליאן ישמח להפסקה מאיתנו. הוא לא מיועד למגורים בחורף. צינורותיו קופאים וקירותיו מטפטפים (התעבות מים כתוצאה מהפרשי הטמפרטורה בין פנים וחוץ).

באחד מהעלונים שאספנו במרכז המבקרים ביום הראשון להגעתנו, הוזכרה עיירה בשם המלבב והמבלבל Tsawwassen. פירוש השם בשפת הילידים "עם הפנים לים" ואכן העיר גובלת ממזרח וממערב בחופי ים שמימיהם הרדודים ודרומיותם היחסית זיכו אותם בתואר החופים החמימים בכל קנדה. בנוסף ציין העלון שעל כל יום שמש בונקובר טאווסן מקבלת שלושה. לא ברור מהיכן הגיע הסטטיסטיקה הזאת אך היא הספיקה כדי לשכנע אותנו שכדאי לבדוק את האיזור. מחסור באור שמש הוא הדבר שהכי קשה לנו להתרגל אליו בינתיים. לא הגשם המפורסם שהתגלה כמנומס ביותר. החושך המרובה שיבש לנו את מנגנוני השינה-עירות. בבוקר נהיה אור רק ב9 וגם זה אור מעונן ומעורפל עד שבארבע וחצי אחה"צ נהיה חושך מצריים. הגוף מגיב לחושך בעייפות אבל סוחבים כי אי אפשר ללכת לישון ב4. ילדים שלא משכיבים אותם לישון כשהם עייפים עוברים את משבר העייפות והופכים לקפצונים היפר-אקטיביים וכך נמשכות אצלנו החגיגות עד 11 בלילה ויותר כשלמחרת אנחנו חורפים יופי עד 9 בבוקר ויותר.
בקיצור ישבנו על האינטרנט ומצאנו כמה בתים למכירה שנראו לנו נחמדים. התקשרנו לסוכנת שהבתים פורסמו באתר שלה וקבענו שתראה לנו את הבתים. Keri, ג'ינג'ית נחמדה עברה איתנו מבית לבית בסבלנות ראויה לציון ועל הדרך לימדה אותנו כמה דברים על שוק הנדל"ן בונקובר:
1) המוכרים מיוצגים על ידי מתווך אחד והקונים על ידי מתווך אחר שמתחלקים בינהם בעמלה. בפועל יכולנו לבחור בכל מתווך והוא יכל להראות לנו כל בית שמוצע למכירה.
2) כל התקשורת עוברת דרך המתווכים. שום קשר בין קונה למוכר (שיכול חלילה להוביל לאי נעימות כלשהי). בכל הבתים שראינו הבעלים יצאו לעשות רונדלים עם האוטו בשכונה בזמן שהיינו בבית.
3) מורידים נעליים בכניסה לכל בית (לוקח זמן עם שלושה ילדים).

בבית השלישי שראינו התאהבתי מיד. בית חד קומתי קטן וחמים עם תקרה גבוהה וחלונות גדולים לגינה קטנה מרחק הליכה מחוף הים ובית ספר מעולה, בשכונה שקטה שאפשר לשמוע סיכה נופלת וילדים שנוסעים בכביש על קורקינט. החלטנו לתת עליו הצעה. בעיה קטנה, כ70 אלף דולר מפרידים בין ההצעה שלנו למחיר שהבעלים דורשים. אנחנו ביססנו את ההצעה על בתים דומים שנמכרו לאחרונה בשכונה. הבעלים מצידם קנו את הבית לפני שנתיים בשיא הבועה השקיעו עוד קצת בשיפוצים ורוצים להחזיר לעצמם את ההשקעה, לעזאזל המשבר הכלכלי. הצעתנו נמצאת כעת אצל המתווכת שלהם שצריכה להחליט אם בכלל לידע אותם עליה פן יעלבו קשות מנמיכותה.
בזמן שאנחנו מחכים לנס, התחלנו לחפש גם בתים להשכרה באותה שכונה. חשוב לנו להשאר קרוב לשכונה שמצאה חן בעיננו כדי לנסות מנוע טלטול של הילדים לבית ספר אחר אחרי כמה חודשים אם נמצא בית לקניה. Keri אמרה שעם בוא האביב בעלי הבתים מתעוררים וההיצע גדל. בינתיים ראינו חלק תחתון של בית (בעלת הבית הנחמדה גרה בקומה מעל) עם 3 חדרי שינה (שאין לנו מה לעשות איתם כי כולם פחות או יותר ישנים איתנו בחדר) ומקום לחנות את ג'וליאן אבל בלי פינת אוכל. ראינו גם דירת חצי מרתף קלסטרופובית עם שטיחים מקיר לקיר (איכס!), זולה יותר אבל בלי חנייה לג'וליאן. בימים הקרובים נחליט בין שתיהן.

החדשות הטובות הן שהקריסמס עומד להגמר סוף סוף. קיבלנו את החג הזה ישירות לוריד מכל מודעה, פרסומת, וחלון ראווה. שטיפת מח שיצאה לנו מכל החורים. כולם בחופש ואין עם מי לדבר עד "אחרי החגים". הילדים עוד בחופש עד יום שלישי ואז רשמית נגמרות החגיגות. הקישוטים המנצנצים בכל מקום מפצים קצת על הבלאגן. הלכנו עם יזהר, אביבית וילדיהם לראות את סטנלי פארק המקושט (כמו סנטרל פארק של ונקובר)



כתוב לא להאכיל אבל לא התאפקנו ונתנו לו קשיו קטן.

פארק מים ציבורי בסטנלי פארק קומפלט מייבש ילדים


מצאנו גם חברים חדשים, אבירם ואורית שיש להם יותר ילדים משלנו! הלכנו יחד לבריכה הקבועה שלהם. כל בריכה כאן מתגאה בשטיק אחר, בבריכה הקודמת שהיינו היו גלים, בברכה הזאת היה מן מסלול מעגלי עם זרם (נהר?) שהעסיק את הילדים במשך שעות וג'קוזי ענק רותח למבוגרים. המבוגרים במקרה הזה היו אורית, אנוכי ועוד 12 גברים סינים בגיל העמידה. הצטערתי שבגד הים שלי לא יותר חסוד. בריכות ונקובר הן יותר ספידו-ספורטיבי פחות קופה-קבנה. בכל מקרה, בתוספת ההרים המושלגים הנשקפים מהחלונות, זו היתה אחת החוויות היותר סוראליסטיות שחויתי.

אחרי הבריכה נסענו לUBC (אוניברסיטת בריטיש קולומביה, שם הם גרים) הרחובות היו נטושים לחלוטין כי היה Christmas day. אפילו Tim Hortons (רשת בתי קפה שמקבילה כאן לסטארבקס) היה סגור.ממש יום כיפור. עצרנו בגן השעשועים ובפקולטה למדעי החיים כדי לראות שלד ענק של לוויתן כחול.



שלשום בפעם הראשונה היה מספיק קר ושלג הצטבר קצת על האדמה. חגגנו עם קרב כדורי שלג (אחרי מסכת ארוכה של לבישת געטקס וכפפות על כל אצבע קטנה). אחרי שעתיים הוא נמס כמעט לגמרי.









עשינו מנוי למוזאון המדע של ונקובר (הכדור הלבן בתמונה). הוא כרגע בשיפוצים שאמורים להסתיים בחודשים הקרובים ומהווה פיתרון מצויין להעסקת הילדים בימים של מזג אויר דפוק במיוחד.




ועוד כמה תמונות מהמרכז הקהילתי בריצ'מונד. עוד פיתרון למזג האויר. השמש היפיפיה בתמונות שקרנית פתולוגית. אחרי 10 דקות בחוץ נושר האף מרוב קורררר.

ולסיום אנו גאים להציג את מוריס הקנדי (גם ג'וליאן קיבל אחת) ועוגה מעשה ידיה של אופת הבית.


פיו! יצא פוסט ארוך. אולי בכל זאת נמשיך במתכונת שבועית..
שתהיה לכם 2011 נהדרת ומוארת.
נשיקות יקרים

אמא, משעמם לי

לו היה לי דולר עבור כל פעם ששמעתי את המשפט הזה השבוע היינו יכולים לותר על חיפושי העבודה ולפרוש כבר עכשיו. בילוי שעות במשרדי ממשלה זה לא רק משעמם זה גם לא מצטלם הכי טוב. ולא שלא ניסינו, מיד קפץ עלינו שומר (באדיבות) ולא הלך עד שווידא שמחקנו את התמונות. התמונה של גור אמנם צולמה בבית אבל משחזרת את ההבעה הנלוית. התמונה של שלי היא סתם כדי שתראו איך הילדה אוכלת גמבה, זה לא עצלנות שלי, היא מסרבת שאני אחתוך אותה. אתם בטח גם מפהקים כבר, אני לא מאשימה אתכם.

משהו טוב בכל זאת יצא מהשעמום. הצלחנו לקנות טלפון נייד עם חיבור לאינטרנט. הרגשנו כמו חולה אמפזימה שחיברו אותו חזרה לחמצן שנייה לפני שהוא מתפגר. גם מוריס וג'וליאן עברו את הבדיקות לצורך הפיכתם לקנדים. נותר רק לעשות להם לוחיות קנדיות ולבטח אותם. כששמענו כמה עולה כאן לבטח אוטו נשמטה לנו הלסת. 3600 דולר לשנה. הסכום קטן ב5% על כל שנה ללא תביעות מהביטוח. מיד שלחנו את אמאבא לסבב כיפי בין חברות הביטוח כדי לבקש מהן את הבלתי נתפס - מכתב באנגלית על היעדר תביעות.

מתישהו אחרי הסידור המי-יודע-כמה, הילדים התחילו להכנס למצב קטטוני והבנו שכדאי מהר לעשות משהו כיף. גם דוד המים החמים של ג'וליאן התחיל בשביתה אז החלטנו להרוג שתי ציפורים במכה והלכנו לבריכה השכונתית. הבריכה התגלתה כאחת המושקעות עם גלים, תותחי מים ושאר ירקות. המקלחות של הבריכה לעומת זאת לא משהו. זרזיף מעצבן של מים שצריך כל הזמן ללחוץ כדי שימשיך לזרום, ומישהי שהכניסה את הבן שלה (בגיל בר מצווה) שישב ויהנה מפיפ שואו. עדיף מים קרים.


סידרנו לעצמנו עוד הפוגה וקבענו עם חבר של אפי ומכרים חדשים שקישר לנו יוני הבן-דוד מקליפורניה בDowntown Vancouver. הילדים שמחים על כל הזדמנות לאכול צ'יפס במסעדה ואנחנו שמחנו על החברה הנחמדה. כשיצאנו החוצה מהמסעדה כבר לא שמחנו כי האוטו שלנו לא היה איפה שהשארנו אותו אלא במגרש החנייה של חברת הגרירה העירונית. חנינו באיזור העמסה (loading) זו היתה הארוחה היקרה בתולדותנו. מזל שלאלכס חבר של אפי היה את הטלפון, והוא גם הרגיע אותנו שכל מקומי עובר את החוויה לפחות פעם אחת (כך שלא הרגשנו יותר מדי מטופשים). אפי לקח מונית (הנהג סרב להסיע את כולנו) והילדים ואני חיכינו לו שישיב את מוריס המסכן לחיקנו האוהב.



לאט לאט מתחילים לראות את היער, אפי התחיל לשלוח את הרזומה במרץ ואני התחלתי לעלעל במודעות של בתים למכירה (עם מקלחות מים חמים).

נשיקות יקרים.

הגענו!

הגענו!

כמה שעות נסיעה צפונה מPortland, חלפנו על פני סיאטל בדרך לעיירת הגבול Blaine. על הכביש הראשי המוביל למעבר הגבול נגלו לפתע באופק ההרים של ונקובר. השמש הבליחה לרגע מבעד לעננים והאירה אותם באור שמיימי. נתקע לי גוש בגרון והתחלתי לדמוע קלות. אחרי כל כך הרבה זמן שבהיתי בהם ממעוף ציפור במפה של גוגל, לראות אותם בשידור חי היה מרגש. איתי התרגש איתי ואמר שאילו היינו בסרט מצוייר היו שומעים עכשיו מקהלה שרה "אאאאאאאהההההה" בקול סופרן.

לפני חציית הגבול עצרנו במכס ארה"ב כדי לקבל אישור ליצא את מוריס לקנדה. לפי הוראות שקיבלנו, החננו את הצמד במגרש החנייה של המשאיות וניגשנו לבניין המכס. מאחר ופיקססנו להם את מסמכים והטפסים שלושה ימים קודם לכן, הם חיכו לבואנו. תוך שניות קיבלנו חותמת על שטר הבעלות של מוריס. ציפינו שיבואו מישהו לפחות לראות את מוריס, להפרד ממנו. כלום, שולחנו לדרכנו בניפנופי ידיים (יאללה יאללה). מרוב התלהבות להפטר מאיתנו לא לקחו אפילו את הפתק הלבן של הויזה בדרכון. אני מקווה שרשום להם שיצאנו..

התחלנו לנסוע ואז גילינו שממגרש החנייה של המשאיות (שבו אמרו לנו לחנות) אפשר להמשיך רק לחציית הגבול המסחרית שמיועדת, הפתעה, למשאיות. הפקיד בגבול לא ממש הבין מאיפה נחתנו עליו עם הטוסטר הענקי שלנו. מיד האשמנו את האמריקאים והוא סינן מתחת לשפם (שלא היה לו) את דעתו על הIQ שלהם. ניכר היה שהוא לא מורגל במהגרים. אמרנו לו שבאנו כתושבי קבע והוא שאל אם הגשנו בקשה (שיט! צריך?) הוא גם שאל אם הבאנו נשק או אוכל, אז סיפרנו לו על הספריי-נגד-דובים שקנינו ביילוסטון ועל תכולת המקרר שלנו. אחרי התעמקות בויזות המבריקות שלנו הוא ניאות סוף סוף לתת לנו לעבור והפנה אותנו לבניין המתאים לקבלת מהגרים. גם עליהם קצת נפלנו עם היבוא של מוריס וג'וליאן אבל אחרי ישיבה קצרה שניהלו בענייננו הם התעשתו וקצין ההגירה אף ליווה אותנו באדיבות עד לחנייה כדי להראות לנו את הדרך למשרדי יבוא הרכב. השארנו שם 400$ על בדיקות התאמה שעוד יבואו בהמשך ויצאנו לדרך על אדמת קנדה.

חלפנו על פני שלט Welcome to British Columbia ועצרנו במרכז המבקרים המושקע. אפי הלך להחליף לדולרים קנדיים והילדים ואני אספנו ערימה של עלונים על שלל האטרקציות האיזוריות, שגם 3 שנים של תושבות לא יספיקו לכולן.



אחרי שיטוט קצר מצאנו קמפינג במיקום טוב עם שכירות חודשית של דירה באר-שבעית ממוצעת אם כי קצת ביזארית. את פני הבאים מהכביש מקבל טיפי ענק מבטון שהוא Drive through של קפה אורגני. מאחורי הטיפי מבצבצות סדרה של בקתות בסגנון מקסיקני שמהוות Motel ושאר השטח מוקדש לטריילרים שהפעם האחרונה שרובם ראו כביש היתה בשנות השישים העליזות.










עד כאן עוד הרגשנו כאילו זאת עוד עצירה בטיול. כשגמרנו להתלהב מהשכירות הנמוכה נזכרנו שאין בקמפינג WIFI. התישבנו, אספנו את כל הדפים שקיבלנו ועשינו רשימה של סידורים.
הרי רשימה חלקית בלבד:
1) לפתוח תיבה לקבלת דואר
2) לחכות שיגיע כרטיס תושב קבע PR (3 שבועות)
3) להשיג תעודת זהות של BC (תלוי במס' 2)
4) להוציא כרטיס ביטוח לאומי SIN
5) לפתוח חשבון בנק ולהעביר כספים
6) להעביר את ג'וליאן ומוריס בדיקות התאמה ליבוא
7) לבצע את השינויים שידרשו בעקבות הבדיקה
8) להעביר עוד בדיקה שהשינויים בוצעו
9) לעשות לוחיות רישוי קנדיות לג'וליאן ומוריס
10) להגיש בקשה לקצבת ילדים
11) להוציא רשיון נהיגה חדש בארץ (נגנב בדיסני)
12) לבקש תיעוד של התביעות מחברת הביטוח בארץ
13) לעבור מבחן תאוריה של משרד הרישוי הקנדי
14) לעבור טסט נהיגה
15) לתקן את הפנס הקדמי של מוריס שהחליט שבטח משעמם לנו
16) לרכוש טלפונים ניידים + חיבור לאינטרנט
17) עוד כמה עניינים פעוטים כמו למצוא
1) עבודה (תלוי במספר 4)
2) מקום לגור
3) חברים

בבוקר קמנו מלאי מוטיבציה, בטוחים שהנה היום אנחנו מוחקים חצי רשימה לפחות. קודם כל נסענו לסטארבקס, שלהם כידוע WIFI חינם כדי למצוא כתובות וטלפונים. הקפה לעומת זאת ממש לא בחינם והילדים גם דרשו שוקו בתמורה למצב המדמה שקט.





כשכבר יצאנו לסידורים אחרי אינסוף טלפונים ובירורים היה כבר 12 בצהריים. מיותר לציין שבשעה 3 עוד היינו בסידור הראשון שלנו בבנק. כשסיימנו קפצנו ישר לסעיף האחרון ברשימה, הדלקת נר שמיני אצל אביבית ויזהר. אביבית ואני נפגשנו בארץ בחוג שומרי הגן (לילדי חינוך ביתי) ושמחנו מאד לגלות ששתינו עוברות לקנדה עם בנים בגילאים דומים. שניה אחרי שעמדנו בדלת איתי וגור נעלמו עם יובל ויאיר ושמענו רק צווחות שמחה וגיל כולל סשן סביבונים סוער לכבוד החנוכה. שלי גם היתה מאושרת מהחידוש ושילבה את עצמה עם הבנים. אין ספק שהחברה חסרה להם מאד, וגם לנו.







היום טיפלנו במטלה מס' 4 וניכשלנו במטלה מס' 16. מסתבר שהיא תלויה במטלה מספר 3 שכידוע תלויה במטלה מספר 2 שתיקח עוד 3 שבועות. בעלי הקמפינג הבטיחו שיהיה כאן WIFI תוך שבועיים. עד אז נמשיך לפרנס את סטארבקס.


ואגב, כוווולכם צדקתם. יורד כאן הרבה גשם ומאז שהגענו לא מפסיק לטפטף. הגשם הרציני יורד בעיקר בלילה ובמהלך היום הוא לרוב יורד לטפטוף מנומס שאפשר להתרגל אליו. הקור גם לא נורא. כבר קפאנו הרבה יותר.

נשיקות יקרים