הגענו!

הגענו!

כמה שעות נסיעה צפונה מPortland, חלפנו על פני סיאטל בדרך לעיירת הגבול Blaine. על הכביש הראשי המוביל למעבר הגבול נגלו לפתע באופק ההרים של ונקובר. השמש הבליחה לרגע מבעד לעננים והאירה אותם באור שמיימי. נתקע לי גוש בגרון והתחלתי לדמוע קלות. אחרי כל כך הרבה זמן שבהיתי בהם ממעוף ציפור במפה של גוגל, לראות אותם בשידור חי היה מרגש. איתי התרגש איתי ואמר שאילו היינו בסרט מצוייר היו שומעים עכשיו מקהלה שרה "אאאאאאאהההההה" בקול סופרן.

לפני חציית הגבול עצרנו במכס ארה"ב כדי לקבל אישור ליצא את מוריס לקנדה. לפי הוראות שקיבלנו, החננו את הצמד במגרש החנייה של המשאיות וניגשנו לבניין המכס. מאחר ופיקססנו להם את מסמכים והטפסים שלושה ימים קודם לכן, הם חיכו לבואנו. תוך שניות קיבלנו חותמת על שטר הבעלות של מוריס. ציפינו שיבואו מישהו לפחות לראות את מוריס, להפרד ממנו. כלום, שולחנו לדרכנו בניפנופי ידיים (יאללה יאללה). מרוב התלהבות להפטר מאיתנו לא לקחו אפילו את הפתק הלבן של הויזה בדרכון. אני מקווה שרשום להם שיצאנו..

התחלנו לנסוע ואז גילינו שממגרש החנייה של המשאיות (שבו אמרו לנו לחנות) אפשר להמשיך רק לחציית הגבול המסחרית שמיועדת, הפתעה, למשאיות. הפקיד בגבול לא ממש הבין מאיפה נחתנו עליו עם הטוסטר הענקי שלנו. מיד האשמנו את האמריקאים והוא סינן מתחת לשפם (שלא היה לו) את דעתו על הIQ שלהם. ניכר היה שהוא לא מורגל במהגרים. אמרנו לו שבאנו כתושבי קבע והוא שאל אם הגשנו בקשה (שיט! צריך?) הוא גם שאל אם הבאנו נשק או אוכל, אז סיפרנו לו על הספריי-נגד-דובים שקנינו ביילוסטון ועל תכולת המקרר שלנו. אחרי התעמקות בויזות המבריקות שלנו הוא ניאות סוף סוף לתת לנו לעבור והפנה אותנו לבניין המתאים לקבלת מהגרים. גם עליהם קצת נפלנו עם היבוא של מוריס וג'וליאן אבל אחרי ישיבה קצרה שניהלו בענייננו הם התעשתו וקצין ההגירה אף ליווה אותנו באדיבות עד לחנייה כדי להראות לנו את הדרך למשרדי יבוא הרכב. השארנו שם 400$ על בדיקות התאמה שעוד יבואו בהמשך ויצאנו לדרך על אדמת קנדה.

חלפנו על פני שלט Welcome to British Columbia ועצרנו במרכז המבקרים המושקע. אפי הלך להחליף לדולרים קנדיים והילדים ואני אספנו ערימה של עלונים על שלל האטרקציות האיזוריות, שגם 3 שנים של תושבות לא יספיקו לכולן.



אחרי שיטוט קצר מצאנו קמפינג במיקום טוב עם שכירות חודשית של דירה באר-שבעית ממוצעת אם כי קצת ביזארית. את פני הבאים מהכביש מקבל טיפי ענק מבטון שהוא Drive through של קפה אורגני. מאחורי הטיפי מבצבצות סדרה של בקתות בסגנון מקסיקני שמהוות Motel ושאר השטח מוקדש לטריילרים שהפעם האחרונה שרובם ראו כביש היתה בשנות השישים העליזות.










עד כאן עוד הרגשנו כאילו זאת עוד עצירה בטיול. כשגמרנו להתלהב מהשכירות הנמוכה נזכרנו שאין בקמפינג WIFI. התישבנו, אספנו את כל הדפים שקיבלנו ועשינו רשימה של סידורים.
הרי רשימה חלקית בלבד:
1) לפתוח תיבה לקבלת דואר
2) לחכות שיגיע כרטיס תושב קבע PR (3 שבועות)
3) להשיג תעודת זהות של BC (תלוי במס' 2)
4) להוציא כרטיס ביטוח לאומי SIN
5) לפתוח חשבון בנק ולהעביר כספים
6) להעביר את ג'וליאן ומוריס בדיקות התאמה ליבוא
7) לבצע את השינויים שידרשו בעקבות הבדיקה
8) להעביר עוד בדיקה שהשינויים בוצעו
9) לעשות לוחיות רישוי קנדיות לג'וליאן ומוריס
10) להגיש בקשה לקצבת ילדים
11) להוציא רשיון נהיגה חדש בארץ (נגנב בדיסני)
12) לבקש תיעוד של התביעות מחברת הביטוח בארץ
13) לעבור מבחן תאוריה של משרד הרישוי הקנדי
14) לעבור טסט נהיגה
15) לתקן את הפנס הקדמי של מוריס שהחליט שבטח משעמם לנו
16) לרכוש טלפונים ניידים + חיבור לאינטרנט
17) עוד כמה עניינים פעוטים כמו למצוא
1) עבודה (תלוי במספר 4)
2) מקום לגור
3) חברים

בבוקר קמנו מלאי מוטיבציה, בטוחים שהנה היום אנחנו מוחקים חצי רשימה לפחות. קודם כל נסענו לסטארבקס, שלהם כידוע WIFI חינם כדי למצוא כתובות וטלפונים. הקפה לעומת זאת ממש לא בחינם והילדים גם דרשו שוקו בתמורה למצב המדמה שקט.





כשכבר יצאנו לסידורים אחרי אינסוף טלפונים ובירורים היה כבר 12 בצהריים. מיותר לציין שבשעה 3 עוד היינו בסידור הראשון שלנו בבנק. כשסיימנו קפצנו ישר לסעיף האחרון ברשימה, הדלקת נר שמיני אצל אביבית ויזהר. אביבית ואני נפגשנו בארץ בחוג שומרי הגן (לילדי חינוך ביתי) ושמחנו מאד לגלות ששתינו עוברות לקנדה עם בנים בגילאים דומים. שניה אחרי שעמדנו בדלת איתי וגור נעלמו עם יובל ויאיר ושמענו רק צווחות שמחה וגיל כולל סשן סביבונים סוער לכבוד החנוכה. שלי גם היתה מאושרת מהחידוש ושילבה את עצמה עם הבנים. אין ספק שהחברה חסרה להם מאד, וגם לנו.







היום טיפלנו במטלה מס' 4 וניכשלנו במטלה מס' 16. מסתבר שהיא תלויה במטלה מספר 3 שכידוע תלויה במטלה מספר 2 שתיקח עוד 3 שבועות. בעלי הקמפינג הבטיחו שיהיה כאן WIFI תוך שבועיים. עד אז נמשיך לפרנס את סטארבקס.


ואגב, כוווולכם צדקתם. יורד כאן הרבה גשם ומאז שהגענו לא מפסיק לטפטף. הגשם הרציני יורד בעיקר בלילה ובמהלך היום הוא לרוב יורד לטפטוף מנומס שאפשר להתרגל אליו. הקור גם לא נורא. כבר קפאנו הרבה יותר.

נשיקות יקרים