ברררר... גררררר

אזהרה! פוסט קיטורים לפניך.

לפני 3 שבועות התקלקל לנו הבוילר. זה שתפקידו לחמם לנו את הבית (חימום תת ריצפתי). לא ממש התקלקל, יותר סירב להתעורר משנת החורף שלו. הזמנו טכנאי. לקח 180 דולר ואמר שהלך לנו הmotherboard ושזה בוילר נדיר במחוזותינו (ראה רק עוד אחד כזה בכל הקריירה שלו) שיצטרכו לאתר ולהזמין את החלקים מארה"ב ושזה יעלה 1400$ ושזה יקח שבוע. התקשרנו לבעל הבית הקודם (שבטח מצא את הבוילר ה$%#@ בשקל תשעים באיזה גרא'ז סייל) הוא סיפר לנו שהתקין את הבוילר בחור בשם סיד, טכנאי עתיק ועצבני שכבר מזמן יצא לפנסיה ושאולי נשאל אותו. אחרי מאמצים רבים אפי הצליח לשלוף את סיד מהפנסיה והלה אמר לו שהוא בכלל לא חושב שהבורד שהתקלקל אלא רק שאלה של תכנות מחדש של המחשב, עשרות אימיילים (תלחץ על זה, תסובב את זה) עדיין מת. בינתיים נהיה יותר ויתר קר. התחלנו ללבוש שכבות בבית, וקלי, הדיירת הנחמדה מלמעלה עם בטן אלגנטית של חודש התשיעי תוהה איך יביאו תינוק הביתה לאיגלו. אפי איתר את היצרן בארה"ב, היצרן הסכים לדבר רק עם טכנאי, התקשורת בינם לבין סיד משני צידי היבשת לקחה הרבה הרבה זמן. לבסוף הוחלט שהאשם הוא בכלל המאוור. איתור מאוורר חלופי ושליחתו לקחו עוד שבוע ו600$ כולל משלוח. אתמול הוא הגיע אבל סיד נעלם. אפי החליט שקיבינימט הוא יתקין את המאוור הדפוק לבד. בפוזה לא אופיינית לחלוטין לקח מברג וצלל לתוך הארון של הבוילר. תוך שעה הטרמוסטטים התחילו לעלות ואנחנו התחלנו להפשיר. עדיין לא מושלם, חלק מהחדרים למעלה עוד קרירים, אבל זה כבר עניין של כוונון. אחרי שלושה שבועות קפואים נשבעתי שלעולם לא אקח שוב חום כמובן מאליו.

היום בעודנו מכווננים את החימום נשמע בום בום בום בום קולני. ברור, מייבש הכביסה הלך פייפן.

תוסיפו לזה את הדלת של המחסן בגינה שנתלשה, הוילון הונציאני בשירותים שלא עולה, כאב ראש של סינוסיטיס וצוואר תפוס. תזכירו לי למה רצינו לקנות בית? אה כן, כי אף אחד לא רצה להשכיר לנו עם 3 גמדים.

סתאאם, אני מתה על הבית הזה, לא עובר יום שאני לא מודה על מזלי הטוב שמצאנו אותו אבל לא יכל לחכות כמה ימים המייבש? ולפני שתגידו שגם אם היינו משכירים המייבש לא שייך לבית, אז הוא כן. כשמשכירים כאן דירה זה כולל את כל המכשירים הלבנים ואם הם מתקלקלים זאת בעיה של בעל הבית.

הולכת לחפור בחוברות של המכשירים, תודה שהקשבתם. מבטיחה שהפוסט הקרוב על האלווין יהיה אופטימי וצבעוני יותר

נשיקות יקרים.

גילגולו של תרנגול

הפוסט הזה מוקדש לספתי, שהיתה מכינה מעוף אחד קטן ארוחת גורמה ל10 אנשים. 

ההודו שקנינו מבעוד מועד לארוחת ת'נקסגיבינג היה בכלל לא קטן (7 קילו), אולי זו הסיבה שבבוקר היום המיוחל ואחרי שבילה יומיים שלמים במקרר, הוא עדיין היה קפוא. זה בכלל לא התאים למתכון של השף העירום שקורא לדחוף את המילוי בין העור של החזה לחזה, והעופיון עוד התעתד לבלות כ5 שעות בתנור פלוס 20 דקות במנוחה. הייתי חייבת למצוא דרך זריזה להפשיר אותו כדי שלא נשב לאכל ב10 בלילה. חיפוש בגוגל העלה אזהרות חמורות נגד הפשרה בטמפ החדר, והציע את שיטת המים הקרים - יש להשקיע את התפלצת במים קרים ולהחליפם כל חצי שעה כדי שישארו קרים. ניג'וס לא קטן, מצד שני לא היה לי עניין להחלות בסלמונלה 10 אנשים (כולל אחת מניקה), מצד שלישי תודה לאל שבחרנו כזה כיור עצום שגם היפופוטם קטן אפשר להפשיר בו. קופסאות השימורים של רוטב הקרנבריז על תקן משקולות.

וכך הוא נראה בצאתו מן התנור. חתיך לא?

ישר לקינוח.. פאי דלעת הורסת משפחות. המתכון של התחתית המתכון של המילוי

ועוד אחת הורסת אפילו יותר מהפאי, בהופעת בכורה בבלוג, קבלו את נינה, התינוקת הרגועה והמתוקה בתבל של לילך וגלעד.

מילאנו את מצוות ת'נקסגיבינג הידועה - אכול עד שיתפקעו כל כפתורי הג'ינס, ועדיין נשאר עוד המון טרקי. למחרת קראנו לגיא ומיכל שיעזרו לנו לחסל השאריות, אבל חוץ מהבשר נשארו גם הרבה נלווים שחינוכי ההונגרי לא נתן לי להשליכם

הטיפטופים של הטרקי בתחתית התבנית הפכו לGravy - רוטב בשר.

הירקות שישבו מתחתיו בתבנית ליד ביצת עין

בתוך הטרקי הייתה הפתעה ארוזה יפה בתוך שקית נייר - שני כבדים ולב. הלב נושנש כחטיף והכבד הפך לפאטה.

  העור שלא הספיק להשחים נכנס להשחמה נוספת ונטרף על תקן צ'יפס

היה גם גרון בין ההפתעות שיחד עם העצמות הפך למרק טרקי משובח

הבשר שיצא מהמרק הפך ל salade de boeuf

 

והכי חשוב, עצם המשאלות. קצת רימינו כי לשנינו יש אותה משאלה.

ואז הגיע תורה של הדלעת שנקטפה בפוסט הקודם. חתכנו לה את החלק העליון, רוקנו את כל הבפנוכו עם כף וחתכנו פרצוף (שמח לא מפחיד לבקשת הקהל)

מהבשר יצא מרק כתום ענק

וגלידה

ומהגרעינים יצאו גרעינים.

כשירד החושך מיקמנו את ג'אקו החתול מחוץ לדלת והדלקנו בתוכו נר. אינסטנט האלווין.

אתמול עשינו שלי ואני יום בנות בונקובר. נסענו באוטובוס וברכבת ליומולדת 3 של שי (של איילת וניצן) אפי נשאר בבית עם הבנים שהטילו ווטו על יומולדת של בנות שבטח תהיה בה עוגה עם פיות.

שלי עשתה חינדלך ליושבי האוטובוס וסיפרה לכל מי שגילה עניין שהיא נוסעת לmy friend's party. המסיבה נערכה בקומה העליונה של חנות צעצועים מפונפנת. הילדים קיבלו דמויות מקרמיקה וצבעו אותן בצבעים מיוחדים לשריפה בתנור. ברגע הקריטי, עת עשתה עוגת המיקי מאוס את דרכה אל ילדת היומולדת, הדהדו ברחבי החדר צלילי השיר הנצחי "אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי בלי עוגה". בהמשך גם שרנו happy birthday

בדרך חזרה הביתה ראינו גרפיטי. אפילו הוונדיליסטים מנומסים.

                   

נשיקות יקרים

הדלעת המופלאה

חגי הסתיו שלנו ושל הגויים נשזרים יחדיו לשרשרת חגיגית וארוכה. ביום שני (מחר) חל חג ההודיה אנחנו ועוד מי יודע כמה קנדים ואמריקאים נרד על תרנגול הודו אימתני תוך אמירת תודה על כל הטוב שהתברכנו בו.

השנה בייבי נינה של לילך וגלעד, שנתנה הופעת בכורה דרמטית ביום שלישי לפנות בוקר תהווה לנו תזכורת טרייה לפלא החיים ולמה שבאמת חשוב. היתה לי הזכות לשמור על שלושת אחיה הנרגשים בזמן שעשתה את דרכה לאויר העולם. הילדים המופלאים הללו חיכו טעוני אדרנלין לאחותם החדשה עד 3 בבוקר. יהלי הבכור סחט מיץ וקצץ סלט לאמא (עם הכף כבר בפנים שלא תתאמץ) וגוני (הסנדביץ) הפעיל את תיאה הקטנה במרתון של ציורים וגזירות. לו היה מדובר באינדיאנים שלנו, גם אם היו מבטיחים להם שדארת' ויידר ודורה בכבודם ובעצמם יגיחו מרחמי, היו מתעלפים גג ב12 וסלט בטוח לא היה יוצא לי מזה.

הנסיכות שלי ומרלי (ע"ע בוב). כשבאתי לקחת אותן מהגן כל הילדים שיחקו בחצר, הגננת מדאם אני ("אדם אני" בפי שלי) התחילה לשיר, כמעט בלחש. כבמטה קסם התחילו הילדים לאסוף את הצעצועים הפזורים בזה אחר זה לשתי עגלות פלסטיק. התאפקתי חזק שלא לתפוס אותה בצווארון ולהכריח אותה לגלות לי איך לעזאזל היא עושה את זה.

מתכוננים לעונת הסנו-בורד

יום כיפור הגיע. אני מודה שבניגוד לגישה הרווחת, לא נהניתי מהשקט של יום כיפור בארץ. טוב, לא רק שלא נהנתי, זה העלה לי את הנרווים לרמות מסוכנות של חיה בכלוב. אולי אני אינפנטילית אבל הכי אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות, ובעיקר כשמכריחים אותי להיות בשקט. אביבית ויזהר צמו וגם ישנו במלון ליד בית הכנסת כדי לא לנסוע. מזל שיש חברים כאלה צדיקים, הם יצילו אותנו במבול. אין בית כנסת בטאוואסן אז מי שפגענו בו אלפי סליחות מעומק הלב, מקווים שתצליחו לסלוח לנו גם ללא תיווכו של הקב"ה.

כתום-שחור כבר צובעים כאן כל חלקה טובה. מכשפות ועכבישים מתחילים להציץ אז יודעים שמגיע Halloween. תחפושות כבר יש ומאחר והשנה יש גם בית, נסענו ל pumpkin patch כדי לקטוף דלעת שתקשט לנו אותו בכתום. קטיף הדלעות הוא כאן מאורע משפחתי מהמעלה הראשונה, ולגמרי לא משנה שיש ערימות של דלעות בסופר. יש לנסוע לחווה, לבוסס בבוץ, לבחור את הדלעת המושלמת, להביא אותה הביתה, לגלף בה פרצוף (בלי לאבד אף אצבע), להכניס לתוכה נר ולהניח אותה על מפתן הדלת. כל המרבה הרי זה משובח. ראינו משפחות חוזרות מהשדה עם מריצות עמוסות דלעות. איילת ניצן ושי שיחקו אותה עם 3 (כולל אחת לבקנית!) ואנחנו הסתפקנו באחת סמלית אבל עם אופי. החווה המקסימה שקטפנו בה נמצאת בWestham Island אי קטן רצוף חוות שוות, שצף לנו ממש מתחת לאף ואיכשהו עדיין לא ביקרנו בו. כדי להגיע אליו עברנו על גשר עץ מקרקש שרק כלי רכב אחד יכול לעבור בו בכל פעם.

שלט בכניסה לאי, אם באת לעשות בלאגן תחשוב פעמיים..

ושוב יש לי הרגשה שנכנסנו בטעות לסט של איזה סרט.

מקבלים מריצה להעמיס את הדלעות

מאטור!

ים הדלועים

היו גם תרנגולים, חמורים ועיזים כיאה לחווה

דלעת פנטומימאית..

ללא מילים

Haunted house לפי מיטב המסורת בונים מסלול חשוך רצוף במפחידים למיניהם עם מוזיקת רקע וקורי עכביש. איתי האמיץ לא פחד. גור עבר פעמיים עם אבא.

לא רק דלעות, היו גם ירקות אורגנים מעלפים, לשלוף היישר מהאדמה. איזה תענוג.

עגילים

נשיקות יקרים

אהני כפיי אריהימה

איך פעם ראש השנה היה עניין פשוט, נדחפים עם עמישראל עמוסי העגלות בסופר, זוחלים בפקקים לארוחת ערב משפחתית, טובלים תפוח בדבש ואומרים דיינו. ליושבים בגולה העניין הופך מורכב יותר. בהתחלה קבענו ארוחת ערב חגיגית עם תפוח בדבש בהשתתפות טובי חברינו על תקן משפחה, ואז הגיע אימייל מאחד האירגונים היהודיים בונקובר שהבטיח ארוחת ערב חגיגית חינם עם הפעלות לילדים והרבה אוירה. האחרים היו סקפטיים לאור נסיונות עבר מפוקפקים עם אותו ארגון אבל שכנעתי את כולם שכדאי לנסות ושבטח יהיה יותר חגיגי מאשר עוד ארוחת ערב בבית. הגענו בשעה המיועדת לאולם האירועים, התארגנו על שולחן ילדים ושולחן מבוגרים, עד כאן סבבה לגמרי. עם תום התפילות בירכו על היין התפוח והרימון, נחמד. ואז ניתן האות לפתיחת המזנון בהגשה עצמית, תוהו ווהו וחושך על פני תהום. יהודי וישראלי ונקובר שעטו אל עבר העוף היבשושי תוך שהם רומסים וממרפקים כל מה שנקרא בדרכם כולל נשים בהריון וטף. איכשהו כששקע האבק חולצו כוחותינו החבולים עם כמה צלחות של אוכל בינוני ומטה. אחרי שאכלנו עלה לבמה הרב והחל לדבר, לתומי חשבתי שהדרשה תעסוק בחג הרלוונטי. במקום הוא פצח בהטפה פוליטית על המצב בארץ הקודש כולל שנינויות שהיו גורמות לברוך מרזל להסמיק. ביביהו הוזכר כדוגמה ליפה נפש רכרוכי ובאיזשהו שלב הונף באוויר גם שופר, שלו היה מוחלף ל מ-16 היה יותר מתאים. הוא דיבר ודיבר ודיבר. הסתכלתי על לילך שהורידים בצוואר שלה התחילו לבלוט וחשתי אשמה על הורמוני הסטרס שהבייבי חסרת הישע שבבטנה סופגת בגללי. הילדים המשועממים התחילו לשחק ולעשות רעש. לא עשינו הרבה כדי להשתיק אותם. כשהוא סוף סוף סיים אחרי מה שהיה נדמה כמו נצח, נפתח שולחן הקינוחים ויאללה בלאגן. גור ניסה להתקרב וחטף מרפקיה לראש אבל סך הכל יש לציין שהילדים ממש ממש נהנו בעיקר אחד מהשני, והרי עשינו את זה בשבילם. תכלס גם למבוגרים היה שווה, סיפקתי להם חומרים להסטלבטות עלי עד קץ הקיצים.

אפי צילם במצלמה נסתרת

חייבת להשוויץ בסושי הראשון שלי אי פעם ללא הדרכה צמודה.

היום טיילנו ב-Fort Langley מבצר שהוא כור מחצבתה של בריטיש קולומביה. הכל התחיל מהדרישה האירופאית לכובעי מגבעת מלבד (felt) פרוות בונים (beaver) המרדף אחרי הבונים הביא את חברת Hudson bay להתיישב באיזור ולפתח קשרי מסחר ענפים עם הילידים. בזמן הבהלה לזהב זרמו אל המבצר עשרות אלפי אמריקאים והבריטים שחששו מסיפוח האיזור לארה"ב מיהרו להכריז על האיזור כולו כשלהם.

הסתובבנו במוזאון החי בין הבניינים המשוחזרים והמרוהטים לפי התקופה והמדריכים המחופשים שנתנו הסברים.

 מרוץ שליחים שנועד להמחיש את עבודתם של הילדים במבצר. לוקחים את הסלמון מהסירות בנהר, מביאים לנשים לניקוי, מעבירים את הפילטים לגברים להמלחה, מכניסים לחביות לשימור. את החביות היו שומרים לחורף ושולחים להוואי (שנקרא אז איי סנדביץ)

חתונה. במבצר עודדו נישואין של עובדי החברה לבנות השבטים הילידים כדי להבטיח המשך קשרי סחר שלווים. הנשים גם שימשו כמתורגמניות.

מחפשים זהב

הן לא באמת עייפות

עיזות המבצר

מכינים באנוק במדורה, לחם חמוציות עם עבר סקוטי וגלוטן (בלית ברירה החלתי את עיקרון ה-80/20)

שני אדונים שוקולדים ברחובות צועדים..

טריו בפסנתר

הנפח, הכין מחזיק לנר ושאל אם מישהו רוצה להחליף איתו. לילך שלפה מחזיק מפתחות חמסה וזכתה בו. קשה לדמיין את כמויות השטויות שהוא מביא הביתה על בסיס שבועי.

מכינים חביות עץ כדי לשלוח חמוציות לקליפורניה. מחפשי הזהב נגועי הצפדינה שם שילמו חופן זהב עבור חופן חמוציות.

 בFort Langly אפילו הדחלילים עושים חיים.

שתהיה לכולנו שנה מתוקה כמו סוכריה - מינוס התולעת (היא אמיתית..)

נשיקות יקרים