אבודים בניו-יורק

טוב, לא בדיוק אבודים, יותר רטובים.
סביב גיל שש, איתי עבר שלב משמעותי של אובססיה עם בניינים גבוהים. הוא בילה שעות רבות בחקירה ויראטואלית של בניינים גבוהים ומפורסמים בGOOGLE EARTH וויקיפדיה. זכור לי אפילו נסיון לא ממש מוצלח לייצר עוגת יומולדת בדמותו של האמפייר סטייט. מאז האובססיה הזאת פינתה דרך לאחרות אבל היה ברור שהבניין האגדי ההוא יהיה מספר אחד באג'נדה הניו יורקית שלנו.
תחזית מזג האויר הבטיחה סופות רעמים אבל הרי לא ניתן לעניין כזה פעוט להפריע לעלייה לרגל הסטורית שכזו. כבר ביציאה מתחנת הרכבת הוא בצבץ אלינו מבעד לסבך הבניינים. התמוגגנו מכמה רגעי ווואאאווו!!! יוהההוו!! איזה גבוה!!

אבל לא הסתפקנו בזה וזרמנו עם נהר האנשים ברחוב אל תוך הבניין. התור לעלות למצפה לא היה עמוס (הראות הגרועה הרחיקה את ההמונים) אך הוא היה פתלתל וארוך, דרך מה שהיה נדמה כמו קילומטרים של חבלים, כאשר כל כמה מטר ניתנת הזדמנות להשאיר עוד כמה דולרים על תמונה עם תמונה של הבניין או עם בובה של קינג קונג ועוד מיני מזכרות מיותרות . בנוסף יש לעבור בדיקה בטחונית שלא היתה מביישת שדה תעופה. השארנו למשמרת אצל הקב"ט את סכין החמאה ושני מכשירי קשר. אגב, את מכשירי הקשר הילדים קנו בשביל הכיף אבל גילינו שהם דרך יעילה ביותר לתקשר במצבים שאחד מאיתנו קופץ לרגע לאנשהו, אחד הילדים נכנס לשירותים, או אם מאבדים אחד השני. לא צריך לחייג, וגם זה-מה-זה-מגניב להגיד "מיקומך עבור, קיבלתי עבור, שומע" ולהרגיש בסיירת מטכ"ל.

בקיצור, צלחנו את מכונת סחיטת הכספים המשומנת והגענו אל המעלית. כמה פקפוקי אזניים אחר כך מצאנו את עצמנו בקומת המצפה, ניו יורק פרושה לרגלינו. למרבה האכזבה ההתלהבות לא התקרבה לזו שנרשמה למטה אולי היתה זו הראות הגרועה או אולי פשוט הילדים צעירים מדי לקלוט שזו עיר אמיתית. מכל כך גבוה זה נראה כמעט כמו תמונה רק המוניות כמו נחיל נמלים צהובות מרמזות על הכאוס שמתרחש למטה. בכל אופן, מרוב שהיה לנו עצוב שזרקנו 50 דולר סתם כשיכולנו להמשיך לבהות בבניין מבחוץ, גם השמיים התחילו לבכות וחזק. כל האנשים ברחו פנימה, אנחנו פתחנו מטריות.

ירדנו ממרומי המצפה והתחלנו לזרום צפונה לאורך החמישית. עצרנו בTGI FRIDAY לארוחת יומולדת שבמקרה באה קומפלט עם בלונים. הדרך היתה ארוכה (25 בלוקים) ושלי שלאחרונה פיתחה פוביה מהעגלה שלה ומסרבת לשבת בה, הלכה את כולה ברגל ולא פסחה על אף הזדמנות להתנדנד כמו קופיפה על הפיגומים שבצידי המדרכה.

התחנה הבאה ענתה על כל הציפיות, FAO שוורץ, חנות הצעצים הענקית שבחיבור של חמישית עם הפארק. איזו חגיגה, לא ידענו לאן לפנות קודם. בין השיאים היו פסל עשוי מלגו של CHUBAKA , פסנתר הרצפה המפורסם וכמובן המחלקה שהוקדשה כולה להארי פוטר. ואם כבר הארי, באותה הזדמנות נפגשתי עם מיקי, חברה של אמאבא, שסחבה עבורנו שניים מהספרים הענקיים כל הדרך מארץ הקודש. בנוסף לספרים המיוחלים קיבלתי ממנה חיבוק ענקי מאמא.

למחרת שמנו פעמינו אל ה MUSEUM OF NATURAL HISTORY, מוזיאון שהשאיר עלי רושם גדול בתור ילדה כשגרנו בניו-יורק. חלמתי לבקר בו שוב עם ילדי, אחרי 25 שנה ואכן זו היתה סגירת מעגל נפלאה. הוא נשאר אותו מוזאון נהדר, ואפילו השתפר עם השנים והקדמה הטכנולוגית.

היה מרגש לראות שוב את הלוויתן הכחול בגודל טבעי שתלוי לו מהתקרה ואת החיות המפוחלצות שנראות כאילו יקפצו עוד רגע מבעד לזכוכית. גור פחד מאד בהתחלה עד שהשתכנע שהחיות כבר לא חיות.

ביומנו השלישי והאחרון בניו יורק היה לנו לו"ז צפוף. ראשית נסענו לפגוש את שמוליק, עוד חבר נחמד של אמאבא שגם הוא פינה מקום במזוודה בשביל שני ספרי הארי. אחר כך החנינו את האוטו והתברברנו משהו טוב ברכבת התחתית (שהיתה בשיפוצים) לדרום העיר כדי לראות את פסל החירות. למראה התור הפסיכי שהשתרך למעבורת אל האי של הגברת הירוקה, שלפנו את תוכנית ב' ועלינו במקום על הSTATEN ISLAND FERRY שעוברת לידה. לא שהיה שם ריק חלילה. בשלב בו גברת חירות הגיחה באופק, המעבורת נטתה על צידה כמאיימת להתהפך תחת כובד התיירים שהצטופפו כולם בצד הפוטוגני.

המשכנו משם לחנות הדגל של לגו. הבנים שכבר הוציאו את אחרון הדולרים שלהם בFAO הסתפקו בצפייה בעיר הלגו המגניבה. שלי לעומת זאת זכתה בסט לגו פינגויינים מותאם לגילה (שהבנים החרימו לה מיד).

בסנטרל פארק הסתבכנו כהוגן עד שמצאנו את מגרש המשחקים. הילדים התלהבו בינתיים מטיפוס על הסלעים המאסיביים והיה שווה להסתבך בשביל למצוא בסוף את המתקנים דמויי הטירה קומפלט עם תעלות מים זורמים ומרעננים לרגלינו הדואבות. לעולם אני נדהמת מאיפה הילדים שואבים את האנרגיות שלהם, איתנו כבר היה אפשר לטטא את הרצפה.

עשינו פוש אחרון לראות את TIME SQUARE מואר בלילה. שלי שמרוב עייפות שכחה שהיא מפחדת מהעגלה התמוטטה לתוכה ותוך פחות משנייה לא היה עם מי לדבר. ואז, רק כדי שתהיה לנו מספיק אנרגיה כדי לגרור את עצמנו לאוטו (; הצצנו לחנות הדגל של M&M ויצאנו עם שלל שוקולדי אך נטול צבעי מאכל (לקחנו רק M&M לבנים). תם ונשלם מרתון ניו יורק.

היום עשינו "יום קראוון" כך הילדים קוראים ליום שלא מטיילים בו. חייבים אחד כזה אחת ליומיים שלושה להתארגנויות, קניות, כביסות וסתם כדי להוריד הילוך. הילדים נהנים מהכלום, מספיקים להם המקלות והאבנים שהם מוצאים בקמפינג כדי ליצור עולם משלהם. ועכשיו שיש לנו הארי, איתי צולל לתוכו ואנחנו מקבלים מדי פעם דיווחים חמים מהוגוורטס.

מחר ממשיכים לבוסטון.

נשיקות יקרים וחלומות פז