הגשרים של מחוז לונג איילנד

לפני שעזבנו את איזור פילדלפיה לטובת NY הספקנו עוד לטייל קצת באיזור הנמל של פילדלפיה, לראות אניית מלחמה ענקית, לשוט במעבורת ולקינוח שקיעה מדהימה חזרה בקמפינג.

את הלילה האחרון העברנו בWALMART כדי לפצות במקצת על העלויות הגבוהות שמצפות לנו בניו יורק. יש יתרונות ללינה בוולמרט, כמו סרטי וידאו להשכרה בדולר בלבד והאפשרות לקפוץ שנייה לחנות אם חסר חלב.בבוקר המשכנו לכוון ניו יורק. הנסיעה עברה ללא אירועים עד שחצינו את הגשר ללונג איילנד שם נמצא הקמפינג המיועד. בדרך ראינו שלטים המתריעים NO TRUCKS . התעלמנו מהם מפני שאנחנו כידוע לא משאית פשוטה אלא ג'וליאן הטריילר המיוחס.

המשכנו שמחים וטובי לב ואז צפצף לנו ארס תוצרת לונג איילנד (שממילא נסע עם החלונות פתוחים) והזהיר אותנו שאסור לנו לנסוע על הכביש המהיר הזה, הודינו לו והתעלמנו, כי הרי אנחנו לא משאית וכו. כך כל קילומטר בערך ציפצף לנו מישהו, והתריע בפנינו. אנחנו בשלנו, האמריקאים הקרציות לא מבדילים בין משאית לטריילר.

ואז ראינו אותם. את הגשרים של מחוז לונג איילנד. הגשרים הללו הם מהזן הנמוך והם מפוזרים בהמוניהם לכל אורך הכביש הארוך הזה. לפני כל גשר יש שלט גדול ובו כתוב גובהו של המעבר מתחתיו.

התיעצות מהירה מעלה שאין לנו מושג מה גובהו של ג'וליאן. ניסינו לברר באינטרנט אבל הוא חשב שזה זמן טוב לתקוע את המחשב. את הגשר הראשון ( בן 10 רגל ) עברנו בקלות, אך ככל שהתקדמנו הלכו הגשרים והנמיכו בהדרגה, שאבנו אומץ מאוטובוס בית ספר שנסע לפנינו שהיה נראה לנו קצת גבוה מאיתנו, והשתדלנו לעבור באמצע הגשר היכן שהקשת הכי גבוהה. כמה גשרי 9 רגל, 8 רגל, 7 ומשהו רגל, עברו ביעף, כל מעבר מלווה בתפילה קטנה לאלוהי ארבעת הדתות.

כשהגענו לגשר בגובה 7 רגל, כבר לא היו לנו ביצים ויצאנו ביציאה שהיתה ממש לפניו.

הGPS שלא הבינה מדוע נטשנו את המסלול ניסתה להחזיר אותנו אל אותו כביש ארור, וכך נותרנו לנווט בכוחות עצמנו בפריפריה. כמובן שהתסתבכנו והגענו לרחוב פרוורי טיפוסי, שקט, ללא מוצא. כבר נהיה מאוחר והילדים היו רעבים אז עצרנו בצד הדרך להכין ארוחת ערב, ולבדוק אם המזגן עדיין מחובר לגג של ג'וליאן ולהתאושש מהסיבוב ברולטת הגשרים. בדיקה באינטרנט שהשתחרר בינתיים העלתה שהיה לנו מזל. רשמית גובהו של ג'וליאן 9 רגל ו7 אינצ'. כנראה המספרים שמציינים את גובהו של כל גשר מתייחסים לחלקים הנמוכים בצדדים אחרת אין לנו הסבר איך ג'וליאן יצא שלם.

החלטנו להשאר כאן הלילה. האנשים הנחמדים שגרים כאן ברחוב בטח קצת מבולבלים למראנו. מחר בבוקר נמשיך במשימת חיפוש הקמפינג בדרכים צדדיות, נשאיר את ג'וליאן וניסע סוף סוף לניו יורק סיטי.

לילה טוב ונשיקות

גור מוסיף: "קיבלתי שריטות ביד כשנפלתי מהמדרגות של ג'וליאן. נתנו לי לנוח בספה אצל ג'וליאן ואז נרפאתי"

28 על 8

סליחה שנעלמנו. אנחנו חונים כבר שבוע בפילדלפיה הנאה בציפיה לכל משלוחי הארי פוטר שיגיעו לניו יורק. בינתיים אנחנו גם מטפלים ברישום הרכבים ותשלום המיסים הכרוכים בקנייתם. תהליך בירוקרטי מהמעלה הראשונה, המערב נסיעות רבות הלוך ושוב אל סניפי הבנק והדואר המקומיים.

אבל לפני שלל החוויות מפילדלפיה, אני נענית לבקשת הקהל להציץ לבפנוכו של ג'וליאן.
גודלו של ג'וליאן 28 על 8 (רגליים אמריקאיות). במטרים זה 8.5 על 2.5 מטר בערך.

הערת ביניים, לפני שאתם חולקים שטח כזה קטנטן עם מישהו כדאי לוודא ממש טוב שאתם אוהבים אחד את השני אהבת אמת עזה. קטנותו של השטח פועלת כמו זכוכית מגדלת על היחסים (וגם מכריחה אתכם להתחכך אחד בשני פעמים רבות ביום). אהבת אמת רק תתעצם ותגדל בתנאים כאלה. כל דבר פחות עלול להגמר רע מאד.

אז סידרתי את ג'וליאן לכבודכם. רציתי לצלם כמו שהוא בדרך כלל, ערבוביה כיאוטית של בגדים, צעצועים, מגבות, כלי אוכל, ואברי גוף מתעופפים לכל עבר אבל הפולניה (ההונגריה) שבי לא הסכימה. אי לכך קבלו את ג'וליאן כפי שהוא ל3 דקות לפחות כל יום לפני שהילדים מתחילים לטפל בו.

"הסלון" מצד ימין דלת הכניסה, מצד שמאל המטבח. הספה נפתחת למיטה של הילדים (תמונה שאני אישית מאד אוהבת)


המטבחון ומולו פינת האוכל שגם היא יכולה להפוך למיטה. קלטתם את CNBC מתנגן בטלויזיה? יש דברים שלא משתנים.


תקריב של המטבחון. מי שזוכר את המטבח בבדר 6, עם השיש שלא נגמר, קצת רחמים בבקשה.


הארון של הילדים ליד המקרר. למרבה המזל אנשים חכמים המציאו את המתלה הזה שמתלבש על מוט התלייה ויוצר מדפים.

המקלחת ליד הארון. נראית קטנה אבל גור, שלי ואני מתקלחים בה יחד ועוד נשאר לנו מקום לרקוד בין הטיפות.




חדר השינה "שלנו". בפועל נאספים אליו אי אלו נספחים במהלך הלילה. הדלת מצד שמאל היא של השירותים ומצד ימין של המקלחת


השירותים, איתם יש לנו יחסים אינטימיים יותר משהיינו רוצים. כבר יותר מפעם אחת נפגשנו עם מכרים ישנים שהיינו מעדיפים לשכוח. מערכת הביוב העדינה של ג'וליאן עוד לא פגשה קקרים כמונו, והיא מוחה בדרכה המיוחדת. אנחנו משתדלים להקל עליה עם נייר טואלט מיוחד וטבליות צבעוניות, אך הדרך עוד ארוכה להרמוניה מושלמת. אפי בעיקר מתמודד עם המפגשים הבלתי נעימים הללו, ואני מתגלה כחננה האסטיניסטית מבין שנינו, שבורחת עם כל גוש שמציץ.
אפי מוסיף שזה דווקא נחמד לדעת בדיוק מה כל ילד אכל.



ולבסוף מרכז הבקרה של ג'וליאן. מדווח על הסטטוס של המערכות השונות. יותר רולוונטי במצב של BOONDOCKING (חנייה ללא חיבורים) פחות כשחונים בקמפינג עם חיבורים.



חזרה למעללינו. בין בנק לדואר הספקנו:

למצוא קמפינג נחמד. זה ג'וליאן הקטן ברקע בינות לענקים הלבנים.


לראות מבול מימי נח


אחרי המבול במקום יונה הגיעו אמא ברווזה עם הברווזונים המתבגרים שלה. הם הגיעו ממש עד ג'וליאן כנראה כדי לאכול חרקים שהגשם העלה בדשא. כן זאת שלי ערומה בשלולית. שרה, אני נשבעת, היו 36 מעלות סלציוס.


לראות את פילדלפיה כולל את פעמון החירות השבור המפורסם שפעם היה תלוי בבית הנבחרים בתקופת מלחמת העצמאות של ארה"ב, זימן את הנבחרים לאסיפות, ומאז הפך לסמל למאבקי חירות רבים וטובים. למדנו על מלחמת העצמאות הDECLARATION OF INDEPENDENCE וה CONSTITUTION.


לאכול CHEESESTEAK. המאכל הרשמי של פילדלפיה. זו לחמניה ממולאת בסטייק קצוץ דק דק שוחה בגבינת צ'דר ובצל מטוגן. הזמנו בלי הלחמניה. היה מעולה ביותר


לשחק מיני גולף בין מונומנטים מינייטוריים הקשורים לפילדלפיה.


לראות את הזחל הפרוותי והמוזר ביותר שראינו אי פעם. מן גרסה זחלית של כלב פקינז.


לרכב על קרוסלה עתיקה ומגניבה ב FRANKLIN SAQUARE.



לבקר ב FRANKLIN INSTITUTE מוזיאון מדע עם דגם של לב ענקי שנכנסים לתוכו. הילדים התחזו לחזאים שטוטניקים. ומדדנו את גודל הCARBON FOOTPRINT של משפחתנו. יצא לנו חצי מהאמריקאי הממוצע ועדיין אנחנו צריכים לשתול 364 עצים ולגדל אותם 10 שנים כדי לכפר על עוונותינו לכדור הארץ.





מצאנו פארק שעשועים ענק וחינם בן 200 שנה ובו מגלשת עץ גדולה שהיתה עוד יותר גדולה בימים שעוד לא פחדו מתביעות. מתגלשים בה בעזרת שקי יוטא. כמה פשוט ככה כיף.



היום נסענו לחווה ענקית בפנסילבניה שמאפשרת קטיף עצמי. הנסיעה אל השדות בעגלת חציר ענקית הוסיפה לחוויה. השלל כלל אפרסקים, שזיפים, אוכמניות ותותי יער, ורובו נאכל טרם יכל הגיע לסלסילות. אפי מבקש להוסיף שהיינו אוכלים כפליים אילולא היו 39 מעלות בצל עם 70% לחות.



זהו יקירי, אנחנו נשארים כאן עד יום שלישי ואז נוסעים להארי שמחכה בתפוח הגדול.
נשיקות ואהבה

מי הזיז את החלוק שלי?

JAMESTOWN הייתה משוחזרת להפליא. מסתבר שכל העניין הזה של ארצות הברית התחיל מסטארט-אפ של בחור אנגלי עם חברה בשם VIRGINIA. הרעיון היה לשכנע כמה חבר'ה לשוט מעבר לים ליבשת המסתורית שאז אכלסה לא מעט אינדיאנים והרבה יתושים בתקווה לקבל חזקה על משאביה. הוא הבטיח לחבר'ה אספקה שוטפת של אוכל ומים מאנגליה ולא כל כך קיים. כתוצאה הם חיו בתנאים די מחפירים ונאלצו לפתח יחסי מסחר עם האינדיאנים שלא נגמרו הכי טוב. הסטארט-אפ נכשל והחברה פורקה אבל הדרך נסללה לאחרים והשאר הסטוריה.

בכפר האינדיאני המשוחזר יש בקתות קש מגניבות ואנשים בתלבושות פוקהונטס שמבצעים את העבודות המסורתיות. נשכבנו על מיטות מרופדות בפרוות זאבים, כתשנו תירס, ונכנסנו לקנו מעץ. בשחזור המבצר של הסטארט-אפיסטים חזינו באשה גברית יורה ברובה (אמיתי!), גור מצא ביצה שתרנגולת הטילה בחבית, והילדים עטו שריון. שלושת הספינות שהביאו את החבר'ה הרשימו אותי מאד אבל איתי טען שהן לא שוות כי הן שטו רק לארץ אחת (הפיארטים כידוע שטו להרבה).

עכשיו כשאני יכולה לבשל, אנחנו לוקחים איתנו את ארוחת הצהריים ועוצרים במהלך הטיול לעשות "פריסה" (מונח שאפי טבע שמקורו בצבא). האמריקאים לא רגילים שפותחים להם שולחן בכל מיני מקומות, הם מעדיפים את הג'אנק פוד שמוכרים תחת כל עץ רענן.

למחרת המשכנו להצפין לאורך החוף של וירגיניה. היה חם מאד מאד מאד ועוד יותר לח. חצינו את CHESAPEAKE BAY על הגשר הארוך (23 מייל) שראינו מימינו. ים מימין, ים משמאל עוד ועוד אפילו הGPS ויתר והכריז שאנחנו ברחוב ATLANTIC OCEAN. מבחינתו קפצנו לים וחסל.

כברת דרך אחר כך עברנו עוד גשר לCHINCOTEGUE ISLAND ומצאנו קמפינג פסטורלי. בבוקר חצינו עוד גשרון שמוביל לעוד אי קטנצ'יק (ממש בבושקה של איים). באי ASSATEAGUE ישנה שמורת טבע יפייפיה עם חופים לבנים אבל האטרקציה המרכזית היא העדרים של סוסי הפרא שמסתובבים בה חופשי. האגדה מספרת שהם הגיעו לשם מספינה ספרדית שטבעה באיזור. כמה סוסים הצליחו לשחות לחוף והם מתרבים שם בקצב מסחרר. עד כדי כך שעל מנת לשמור על האיזון בשמורה, מפרידים פעם בשנה קבוצה של סייחים, רועים אותם בשחייה לאי השכן ומוכרים אותם למרבה במחיר.

כדי לקבל פרספקטיבה על כל היופי הזה, העפלנו לראש מגדלור אדום לבן כמו בסרטים.

היעד הבא: HERSHEY עיר השוקולד אשר במדינת PENSYLVANIA. כמה שעות נסיעה טובות הביאו אותנו לארץ הAMISH (כת דתית שחיה כמו לפני מאות שנים). רק סיימנו להחנות את ג'וליאן בקמפינג המוריק וכבר עצרה לידינו עגלה עם סוס ועליה אשה אמישית ושלושת ילדיה לבושים כמיטב המסורת האמישית. קנינו ממנה אפרסקים טריים. לזה אני קוראת ROOM SERVICE.

בבוקר ההתרגשות הייתה בעיצומה עת נכנסנו לאוטו כדי לנסוע לעיר השוקולד, בדרך החוצה מהקמפינג קפצנו לחדר כביסה כדי להוציא את הכביסה שבילתה את הלילה במייבש, אלא שלא כולה שרדה את הלילה. מישהו חמד את חלוק הרחצה של אפי. לא שהוא היה כזה אטרקטיבי, נהפוך הוא, כבר כמה פעמים פינטזתי לזרוק אותו לזבל. כנראה שבאור הירח הוא נראה טוב יותר. אולי אני צריכה לקנות ספר טוב ולשבת מעכשיו ליד המכונות עד שהן מסיימות. באסה.

התאוששנו מהר (אחרי שמנעתי מאפי לחנוק את בעלת הקמפינג) ונסענו. תור ארוך השתרך בכניסה לCHOCOLATE WORLD האטרקציה סטייל דיסני של הרשי. האמריקאים אלופים ברעיית המוני אנשים וחיש מהר מצאנו את עצמנו בתוך סירה נוסעת/מדברת עם פרות מזמרות, שאדרך כל שלבי הכנת השוקולד. פולי קקאו נקטפים, מיובשים ומעובדים בצורות מצורות שונות עד המוצר הסופי הנכסף קומפלט עם ריח תואם. הילדים היו באקסטזה, שרק התגברה כשהסירה פלטה אותנו היישר אל החנות הענקית מלאה בכל מוצר שוקולד אפשרי עלי אדמות.

הערת ביניים, אנחנו בדרך כלל אוכלים שוקולד 85% וגם זה לא כל יום ושתי קוביות מקסימום. למי שרגיל לאכול סוכר 85% זה מר ממש, אבל כשלא אוכלים הרבה סוכר חוש הטעם מתחדד וגם כמות קטנה של סוכר מורגשת היטב.

אבל היום, בהתחשב בנסיבות, הכרזנו על יום אכול (שוקולד) כפי יכולתך. וכך מצאנו את עצמנו חזרה באוטו עם שתי שקיות KISSES, שקית ALMOND JOY, ועוד שקית שוקולד לבן ממולא. גור, שחשב שבטח ככה נראה גן עדן לא יכל להוריד את החיוך מהפנים בעודו מוריד עוד ועוד נשיקות שוקולד. תקענו שוקולד עד ששרף לנו הגרון מרוב מתיקות.

משם נסענו לאתר מערות אינדיאניות ממש ליד הרשי. זוכרים שהשווצתי בפוסט הקודם שבאיזה מוזאון ילדים מדהים ביקרנו במחיר טוב יחסית לרעננה ובלה בלה בלה...? אז זהו, שאסור לי להשוויץ. זה תמיד חוזר אלי כמו בומרנג. כנראה שבפנסילבניה בגלל שכפור כלבים בחורף, הם חייבים לנצל את הקיץ כדי לסחוט כמה שיותר כספים מהתיירים. כל אטרקציה תיירותית מתומחרת ללא כל פרופורציה למעמדה. במקרה הזה המשפחה שהמערות התגלו בחצר שלה גובה 40$ על ביקור של 40 דקות במקבילה של מערת הנטיפים.

ויתרנו על המערות ובמקום הוצאנו 7 דולר על שק חול עם אבנים צבעוניות (קוורץ, אמטיסט, זהב מדומה וכו..) שהיה צריך לשפוך למסננת ולשטוף במים שזרמו בתעלת עץ כדי להוציא את האבנים. הבהלה לזהב של הילדים היתה שווה 10 מערות נטיפים. גור ושלי עשו שרשרת מהאבנים שמצאו ואיתי מצא שן של כריש, חלם למכור אותה ולהתעשר אבל איבד אותה בחול. הסירו דאגה, הוא פיצה את עצמו בחרב STAR WARS מחנות המזכרות.

מחר אולי נעבור לקמפינג יותר קרוב לפילדלפיה העיר הגדולה. יש לנו כשבוע להעביר באזור עד שנתכוון לניו יורק, גם כדי לבקר בה אבל יותר חשוב כדי לקבל משלוח מיוחד של ספרי הארי פוטר.

נשיקות יקירי