איתי: "אמא, כמה את מתרגשת לפגוש את ג'וליאן מ1 עד 100?"
אני: " 98"
איתי: נכון, כי אם מתרגשים 100 מתפוצצים!"
החלטנו לעזוב את DC ולהמר שהחבר'ה שמכרו לנו את ג'וליאן יוכלו להתקין את החלק הבעייתי.
לפני זה קינחנו במצעד יום העצמאות האמריקאי, הלא הוא 4TH OF JULY
רצינו מאד להשאר למופע הזיקוקים הגדול בערב. ניסינו למצוא מפלט מהעיר המהבילה בNATIONAL PORTRAIT GALLERY אבל האנרגיות של הילדים לא תאמו את אופי המקום, והחלטנו לוותר שנייה שיעיפו אותנו משם.
אולי טוב שלא נשארנו כי למחרת עמדה לפנינו נסיעה בת 6 שעות לצפון קרוליינה דרך וירג'יניה. שוב הימרנו שניצלח אותה ביום אחד והזמנו מלון לאותו לילה, קרוב לג'וליאן. הדרך היתה ירוקה ויפה באופן מוגזם, במיוחד לנוכח החום הכבד ששרר. הילדים כמעט רצחו אחד את השני ואותנו אבל עשינו את זה, עם עצירה אחת לטאקו'ס (נטולי גלוטן).
הבוקר קמנו מתרגשים לקראת הפגישה עם ג'וליאן, ועם חששות לקראת ההתקנה המסובכת. כשהגענו לסוכנות, קידמו אותנו בברכה שלל טיפוסים דרומיים עם מבטא כבד. בניגוד לDC שם רגילים לתיירים, האיזור הזה הוא איך לומר די חור פרובינציאלי ויש מצב שאנחנו הזרים הראשונים שהם אי פעם נתקלו בהם (בטח הישראלים הראשונים). כשהם שמעו מאיפה אנחנו, התגובות נעו מחיוך מזוייף, דרך דיון ממושך בניואנסים תנכיים ועד קביעה חד משמעית שארה"ב חייבת לצדד בנו שכן אנחנו העם הנבחר. מה יכולתי לאמר? חייכתי חיוך מזויף.
ראשון פגשנו את JOEL איתו היינו בקשר במייל. הייתה לו הבעה לא כל כך שמחה על הפנים. הוא בישר לנו שפרצו לטריילרים בלילה. הגנבים ניסו לפרוץ לג'וליאן ולא הצליחו אבל השאירו סימנים על הדלת. JOEL אמר שהם הזמינו דלת חדשה אבל יקח לה שבוע להגיע. נוכל לקחת את ג'וליאן אבל לא להתרחק מדי כדי שנוכל לחזור כשהיא תגיע.
ואז ראינו אותו, חלקלק ונוצץ בשמש הקופחת כאילו אומר: מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? קחו אותי מהעיירה השכוחה והחום הפסיכי הזה.
בחור חביב בשם TIM נתן לנו הסבר מקיף על כל המערכות, חשמל, גז, מים, ביוב. בזמן שהיינו מחוץ לטריילר הילדים שיחקו במלחמת כריות בפנים. ואז שמתי לב ששקט מדי. נכנסתי ומצאתי את איתי, על השולחן, מנסה לצאת מהחלון, אחרי שתלש כבר את רשת היתושים. הם סגרו את הדלת ולא ידעו איך לפתוח אותה (מעלים את הידית דווקא למעלה). המזגן פעל בפנים אז הם לא היו בסכנה, רק היסטריה קלה, ואת הרשת התלושה TIM קיבל בהבנה והבטיח לתקן.
בינתיים מיטב הטכנאים עבדו על מוריס. לקח להם 7 שעות, אבל יש אליפות! המערכת הותקנה. נדע אם הניתוח הצליח כשנחבר את מוריס לג'וליאן. יש סיכוי טוב שזה יקרה מחר. תחזיקו אצבעות, גם ברגליים.
אוהבים, נשיקות וחיבוקים.
אני: " 98"
איתי: נכון, כי אם מתרגשים 100 מתפוצצים!"
החלטנו לעזוב את DC ולהמר שהחבר'ה שמכרו לנו את ג'וליאן יוכלו להתקין את החלק הבעייתי.
לפני זה קינחנו במצעד יום העצמאות האמריקאי, הלא הוא 4TH OF JULY
רצינו מאד להשאר למופע הזיקוקים הגדול בערב. ניסינו למצוא מפלט מהעיר המהבילה בNATIONAL PORTRAIT GALLERY אבל האנרגיות של הילדים לא תאמו את אופי המקום, והחלטנו לוותר שנייה שיעיפו אותנו משם.
אולי טוב שלא נשארנו כי למחרת עמדה לפנינו נסיעה בת 6 שעות לצפון קרוליינה דרך וירג'יניה. שוב הימרנו שניצלח אותה ביום אחד והזמנו מלון לאותו לילה, קרוב לג'וליאן. הדרך היתה ירוקה ויפה באופן מוגזם, במיוחד לנוכח החום הכבד ששרר. הילדים כמעט רצחו אחד את השני ואותנו אבל עשינו את זה, עם עצירה אחת לטאקו'ס (נטולי גלוטן).
הבוקר קמנו מתרגשים לקראת הפגישה עם ג'וליאן, ועם חששות לקראת ההתקנה המסובכת. כשהגענו לסוכנות, קידמו אותנו בברכה שלל טיפוסים דרומיים עם מבטא כבד. בניגוד לDC שם רגילים לתיירים, האיזור הזה הוא איך לומר די חור פרובינציאלי ויש מצב שאנחנו הזרים הראשונים שהם אי פעם נתקלו בהם (בטח הישראלים הראשונים). כשהם שמעו מאיפה אנחנו, התגובות נעו מחיוך מזוייף, דרך דיון ממושך בניואנסים תנכיים ועד קביעה חד משמעית שארה"ב חייבת לצדד בנו שכן אנחנו העם הנבחר. מה יכולתי לאמר? חייכתי חיוך מזויף.
ראשון פגשנו את JOEL איתו היינו בקשר במייל. הייתה לו הבעה לא כל כך שמחה על הפנים. הוא בישר לנו שפרצו לטריילרים בלילה. הגנבים ניסו לפרוץ לג'וליאן ולא הצליחו אבל השאירו סימנים על הדלת. JOEL אמר שהם הזמינו דלת חדשה אבל יקח לה שבוע להגיע. נוכל לקחת את ג'וליאן אבל לא להתרחק מדי כדי שנוכל לחזור כשהיא תגיע.
ואז ראינו אותו, חלקלק ונוצץ בשמש הקופחת כאילו אומר: מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? קחו אותי מהעיירה השכוחה והחום הפסיכי הזה.
בחור חביב בשם TIM נתן לנו הסבר מקיף על כל המערכות, חשמל, גז, מים, ביוב. בזמן שהיינו מחוץ לטריילר הילדים שיחקו במלחמת כריות בפנים. ואז שמתי לב ששקט מדי. נכנסתי ומצאתי את איתי, על השולחן, מנסה לצאת מהחלון, אחרי שתלש כבר את רשת היתושים. הם סגרו את הדלת ולא ידעו איך לפתוח אותה (מעלים את הידית דווקא למעלה). המזגן פעל בפנים אז הם לא היו בסכנה, רק היסטריה קלה, ואת הרשת התלושה TIM קיבל בהבנה והבטיח לתקן.
בינתיים מיטב הטכנאים עבדו על מוריס. לקח להם 7 שעות, אבל יש אליפות! המערכת הותקנה. נדע אם הניתוח הצליח כשנחבר את מוריס לג'וליאן. יש סיכוי טוב שזה יקרה מחר. תחזיקו אצבעות, גם ברגליים.
אוהבים, נשיקות וחיבוקים.
יקים ואהובים שלי,
השבמחקאיזה חוויות ואילו התנסויות מעצימות אתם חווים ומתנסים.
הכל מלמד ומחשל.
אני שמחה מאוד בשבילכם שסופסוף פגשתם את ג'וליאן ואתם מתרגשים ושמחים
ואני מחזיקה לכם אצבעות, את כל האצבעות- בידיים וברגליים שהכל יצליח לכם ובמהרה
איתי היקר והאהוב שלי- אתה נראה מאוד שמח ומאושר בתמונה, שתמשיך להיות מאושר ותעזור לאמא ואבא שגם גור ושלי יהיו שמחים ומאושרים ויחייכו חיוכים גדולים גדולים כמוך.
אוהבת אתכם מאןד ומתגעגעת
סבתא רוזלין
חיבוקים ונשיקות ענקיים
משפחה חמודה
השבמחקאנחנו מתרגשים 98 לקרוא את הפוסטים שלכם. כעת הגענו הביתה מההפלגה המוצלחת ביותר בארץ ההפלגות. חברים שמש מוסיקה אוכל ועד מנענעים אותך. מה צריך יותר?
כעת יש לנו זמן להתגעגע באמת. הולכים הערב עם אורי למסעדה כדי לא להפגש עם הריק בבית. שלא יהיו לכם רגשי אשמה אבל קצת רחמים לא יזיקו. אנא דווחו על הנסיון להפעיל את הברקסים של ג'וליאן. המתח הורג.
נשיקות וחיבוקים
אבא
מזלטוב לאיחוד המרגש בין מוריס וג'וליאן ! תודיעו מתי אפשר להפסיק להחזיק אצבעות...החופשה שלי הסתימה... כפי שאבא ציין רקמנו תכנית גאונית לאסקפיזם מושלם משישי בלעדיכם, אבל ככל שהשעה שבה שלשת המתוקים שלנו,היו פורצים בצהלה לתוך הסלון , מתקרבת, הלב צועק געגוע גדול. [98 ב"סולם איתי"..] המשיכו לעדכן אותנו בפרטי קורותיכם, בתקווה שיהפכו עם הזמן למופחתי אתגרים הישרדותיים ... נשיבוקים ואהבה לכל אחד לחד ולכולכם ביחד. אמא\סבתא.
השבמחקטוב, מאיה קיצרה די הרבה על החלקים הלא נעימים אבל בהתחלה ניסו להציע לנו רק לתקן את הדלת, אח"כ ניסו לדחוף לנו תשלומים שונים. כמובן שבשלב מסויים צץ החלק הישראלי שלי והתחלתי להגיד להם שאם זה המצב אז אולי כדאי שנתחיל לדבר על כל הנזקים שנגרמו לנו. ספרתי להם אותם אז בסוף הסתדרנו.
השבמחקמאוד קל לסדר דברים בכסף. האתגר שלנו הוא לשמור את הארנק סגור ולהסתדר. הלילה הראשון של גוליאן ומוריץ בילינו בחנייה של וול מראט בחינם. עדכון בהמשך.